פיתחתם אבטיח בלי גרעינים? עכשיו תפתחו כריש שלא נושך | מאיר עוזיאל

משהו: התבשרנו על כך שיש מעל עשרה מיליון ישראלים, ואני מרגיש שיש נואמים שחושבים שהם צריכים לומר כמה מילים אישיות אל כל אחד מהם.

אין ביבי בבחירות האלה. הישראלים אבודים במצב כזה. הם לא יודעים איך לבחור ובכלל לא מסוגלים להצביע, אם אין ביבי. היד נתקעת, המוח מתערבל, מה זה? בחירות בלי ביבי?

זה קורה גם לישראלים עם דרכון פולני ודרכון גרמני וכל מיני דרכונים זרים. מגיע הרגע שבו הם מתבקשים להצביע, אין ביבי בבחירות, אבל הם כבר איבדו מזמן את היכולת לחשוב בבחירות בלי האפשרויות האלה: ביבי / רק לא ביבי.

אנחנו, חברת “מסיבות כישלון, הפקות בע"מ" מסוגלים להפיק כל אירוע פרידה בן 1,500 מוזמנים ויותר, בפאר הראוי וברמה הדרושה. יש לנו רשימת אומנים, מעצבים, צלמים, שוזרי פרחים וכמובן שירותי קייטרינג בראשות שפים וסומלייה (ברבים: סומלייהים). הם יקנו חוויה מכובדת לכל משתתפי אירוע פרידה מאיש מערכות ביטחון שנכשל, במסיבת פרישה שלא תישכח.

אני רואה את הסרטון הזה ששלח לי ידיד איטלקי יהודי, וחזי מתרחב. איזה יופי. והמוזיקאי על הבמה ממשיך: “'הבה נגילה' אלה מילים בעברית שפירושן: בואו ונשמח".

אני שמח עוד יותר, ואז הוא צועק למיקרופון: "אנחנו לא יכולים להיות שמחים עד שכל עם יהיה חופשי וחי בשלום". ופותח בקריאה: "פרי פרי פלסטיין", ומבקש מהקהל לחזור אחריו, ואז קורא בקצב: “פלסטינה חופשית!" באיטלקית: “פלסטינה לִיבֶּרָה", וחלק מן הקהל הצעיר למרגלות הבמה צועק בחזרה “פלסטינה לִיבֶּרָה", שוב ושוב. האכזבה מגיעה אליי בצורת מכה בבטן. אחרי כמה צעקות מגעילות כאלה הם אכן מנגנים את “הבה נגילה", והקהל, שאולי לא מבין באיזה אירוע אנטישמי הוא משתתף, ואולי כן, רוקד וקופץ לצלילי "הבה נגילה" שלנו. ליבי לא גל בכלל.

מי ששלח לי את הסרטון של האירוע וכתב “גם זה קרה באחד במאי ברומא" הוא ידיד יקר, יהודי איטלקי רב־השפעה בתקשורת האיטלקית, במעמד הרם ביותר שיכול להיות, אני עונה לו: “כמה מגעיל ומסוכן יכול להיות העולם".

הוא עונה לי: “יש פחות ופחות מקומות בטוחים עבורנו".

לא רק עבורנו. איטליה סוערת יותר ממקרה אחר שקרה באותו קונצרט מכוער. באותו אירוע התרחשה גם תקיפה מינית: שלושה צעירים תוניסאים נעצרו באשמת אונס קבוצתי לאחר שניצלו מינית צעירה בקהל. היא צרחה, ואנשים סביבה גערו בה על כך שהצעקות שלה מפריעות לשמוע את המוזיקה.

שתיים: לפתח עצים שלא נשרפים. אולי קצת בצמרות, אבל עמידים לאש.

אלה המשימות. פיתחתם אבטיח בלי גרעינים, תפוז בלי חרצנים, מכוניות בלי דלק, ואחדות בלי אחדות, הבעיות האלה הן כלום בשבילכם.

זה לא בסדר. מה זה? אין לכם טיפת התחשבות ברגשות הפלסטינים כשאתם קובעים את הטקס הזה דווקא בתאריך יום הזיכרון הרשמי שמדינת ישראל קובעת? טיפת התחשבות. מדוע הכל נקבע על פי ה' אייר. למה? מדוע לא יגלו רגישות מינימלית ויקבעו את הטקס לפי לוח השנה המוסלמי? מה לקורבנות פלסטיניים ולתאריך העברי של ייסוד המדינה? אתם עושים להם דווקא? ככה מתנהגים?

אם תקבעו את טקס יום הזיכרון לפי התאריך המוסלמי שהיה בד' אייר תש"ח, הרי יום הזיכרון דהשתא למשל, שחל ב־30 באפריל 2025 על פי ישראל הרשמית, היה חל בתאריך המוסלמי ההיג'רי ב־6 גֻ'מַאדַא א־תַ'אנִיָה 1446 על פי הלוח המוסלמי. זאת אומרת שיום הזיכרון הישראלי־פלסטיני שלכם היה חל בכלל ב־7 בדצמבר 2024.

אני מניח שגם בתאריך הזה היה מיעוט של 90% יהודים ואנשים הגונים שלא היה אוהב את רעיון טקס הזיכרון המשותף לעם הרוצחים ולעם הנרצחים, אבל לפחות רגשות הפלסטינים לא היו נרמסים בגסות כזו בקביעת יום הזיכרון על פי הלוח העברי.

כשהטיול התקרב לסיומו, היא הסבירה לאותו צפרדע שהשיחות ייפסקו. שניהם נפרדו בתחושה טובה (לדבריה) שכל מה שהיה חלף, ורק נשמר בדמיון.