שורת האסונות בחמש השנים האחרונות מתחילה במגיפה עולמית, עוברת בשריפות ענק ובגלי חום קטלניים, ממשיכה בשיטפונות וברעידות אדמה, והסוף - מי ישורנו. נדמה לי שלא תהיה זו הגזמה לקבוע שמשחר ימי האדם והאישה הקדמוניים היו מי שייחסו את אסונות הטבע שפוקדים את העולם לענישה שמגיעה מלמעלה. הם מגיעים כתגובה לשחיתות, איבה, רשעות, פלגנות, חמדנות וכל שאר המעלות והמידות שבני אדם ניחנו בהן.
רשימה חלקית שרצה לי בראש בזמן האחרון: המבול בסיפור נח מתואר כעונש קולקטיבי מאלוהים על כך ש"רבה רעת האדם בארץ": “ויאמר ה' אמחה את האדם". אפילו היונה שבישרה את סוף המבול אכלה אותה, יעידו על כך מגרשי היונים שפעילים במרץ כמה אלפי שנים מאז המבול, ומה שנשאר מהמיתוס שלהן כמבשרות שלום זה בית שימוש אווירונאוטי; גם במיתולוגיה השומרית, היוונית וההינדית, האלים מחליטים להשמיד את האנושות באמצעות מבול בגלל התנהגותם האיומה של בני האדם.
על פי אפלטון, אטלנטיס הייתה אי עם תרבות מתקדמת שהושחת בשל גאווה ושחיתות. האלים הענישו את תושביו על ידי השמדת האי ברעידות אדמה ושיטפונות. גם הערים סדום ועמורה נחרבו באש ובגופרית בשל חטאים חמורים ועוולות מוסריות. עשרה צדיקים לא נמצאו בכל סדום. עשרה!
למעשה, הטבע עצמו משלם על ההתנהגות האנושית, ואם ברוך שפינוזה צדק ואלוהים הוא אכן הטבע, המעניש הוא גם הנענש. הנביא ישעיהו מדבר על הגפן כמשל לעם ישראל. למרות טיפול מסור, הוא אומר, היא מניבה באושים כתוצאה מעיוות מוסרי. אצל ירמיהו, פירות הארץ הטובה מושבתים בגלל בני האדם: “אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה". ישעיהו מתאר שדה שנעשה שומם כעונש על חטאים ומתמלא בקוצים. כמוהו הנביא עמוס רואה בטבע שיקוף של המצב המוסרי. כאשר החברה חוטאת, במיוחד בעוול חברתי, הטבע מגיב: הגשמים נעצרים, השדות מתייבשים, המגיפות באות והאדמה רועדת. אלה דוגמאות ספורות בלבד, ואם מדובר בענישה מגבוה כתגובה למתרחש על הקרקע, מצבנו לא משהו.
שתי השריפות העצומות וההרסניות באזור מגוריי הובילו אותי למחקר מעניין. אני מוכנה לקבל את הרעיון שעל התנהגות בעייתית - של כל פלגי העם המשוסע שלנו - תגיע מתישהו חשבונית לתשלום. אבל זו נראית לי בעיקר דרך להתחמק מלקיחת אחריות על עצמנו. המחקר שפרסמה קרן המטבע הבינלאומית (IMF) מאוקטובר 2023 מצא כי שחיתות מגדילה את מספר ההרוגים הקשורים לאסונות טבע.
נבדקו בו 135 מדינות בין השנים 1980 ל־2020, והמסקנה העיקרית העולה ממנו היא שההשפעה השלילית של השחיתות בולטת במיוחד במדינות מתפתחות, שבהן התשתיות והמערכות המוסדיות חלשות יותר, מה שמוביל לפגיעות גבוהה יותר בזמן אסונות טבע. בתוך החדשות הרעות מגולמות גם החדשות הטובות. נכון, אסונות טבע הם בלתי נמנעים, אך היקף האובדן ההומניטרי והכלכלי נקבע במידה רבה על פי המדיניות ואיכות התשתיות הציבוריות, כולל מערכי חירום, שירותי בריאות ורמת הציות לתקני בנייה.
בישראל, בכל 100 שנה בערך, התרחשו רעידות אדמה הרסניות. האחרונה שבהן ב־1927. מכאן שהזמן הקרוב הוא אזור הסכנה. מכיוון שאי אפשר לחזות את המועד המדויק, צריך להביא בחשבון שהיא עלולה להתרחש בכל יום. מבהיל לקרוא על רמת הסיכון והערכת הנזקים הצפויים שפרסמה הממשלה בשנים שבהן התעסקה בדברים חשובים כמו חיי האזרחיות והאזרחים פה: 5,000־10,000 הרוגים, 11־22 אלף פצועים באורח קשה, 115־230 אלף מפונים, 3,700־7,800 בניינים הרוסים לגמרי ו־11־28 אלף בניינים שיינזקו.
ייתכן שזהו עונש של הטבע על מגעילותנו הכללית, אך גם זה לא פוטר את הממשלה מאחריות ליישום החלטות שהתקבלו כבר לפני שני עשורים. אלא שלשם כך עליה להוציא את ראשה מהעיסוק רק בעצמה ואחיזתה בכיסא הנוח. הרי כאשר תגיע רעידת אדמה, גם הכיסא של כל חברי הממשלה הזאת יתעופף ויתפרק.
חווינו את הרשלנות על בשרנו לא אחת. הבטיחו לנו הרבה מאוד אחרי אסון הכרמל ב־2010. בשריפה נספו 44 בני אדם, כ־17 אלף איש פונו מבתיהם, וקרוב ל־25 אלף דונמים וכמה מיליוני עצים עלו באש. מה קרה מאז? משחקי כוח צמצמו את תקציב שירותי הכבאות, מה שגובה מחירים כבדים מאוד מאיתנו וכמובן מהטבע.
באדמה הכואבת שהשאירה השריפה אחריה, שני דברים נראים לי כשיעור הגדול: כוחם הגדול ומסירותם של האנשים הטובים שעובדים בכוחות ההצלה, וההערכה הגדולה שהם זוכים לה כשהם לא סרים למרותו של עובר אורח, אלא לתפקידם ולשליחותם. מצד שני, זהו שיעור כואב על המחיר שגובות הבטחות ריקות שמגיעות מהנהגה שאינה בהכרח מחויבת לאיכות חיינו או גדול מכך - לחיינו. גם אם נניח שחלק מהאסונות נשלחים מלמעלה, ההיערכות לקראת האסונות הבאים היא האחריות של ההנהגה. כל דבר אחר הוא רשלנות. רק שלא נתרגל.