דבר הוודאי היחיד שיש לך בחיים - נשמע קול של אישה בשיחת טלפון קולנית למדי שעמדה מאחוריי בבידוק ביטחוני - הוא שאת יודעת בדיוק מתי יוצאת רכבת. “יש שעה, יש לוח, ואם יש עיכוב הם לפחות מודיעים מראש". אני בדרך כלל לא נוטה להתערב בשיחות לא לי, אבל לא יכולתי שלא לסובב את הראש ולהגיד לה שגם ההודעה על הלוח היא כבר לא דבר בטוח במקרה הזה.
לא ידענו לפני כן, אבל אותה הרכבת שחיכינו לה יצאה באיחור של עשר דקות ללא הודעה מוקדמת. איחור סביר לכל הדעות, אבל זה הרגיז אותי. אני אפילו לא יודעת למה. כאילו משהו בתוכי שם על אש קטנה תבשיל של זרעי כעס ונתן לו להתבשל לאט ובטוח. אז אפילו עוד לא ידעתי שזה יהיה רמז מטרים למה שעוד יקרה בהמשך, שיזכיר לי את כוחן של הפרופורציות בחיים, ושלפעמים עדיף עיכוב קטן של רכבת מהברזה של מוביל ביום שצריך לעבור בו דירה, שאפילו הפסקות שתיית המים שלך מתוזמנות בו כמו שעון שוויצרי.
אני מניחה שהייתי צריכה את התזכורת הזאת, שאם יש דבר אחד ודאי בחיים האלה זה שאין ודאות בשום דבר, גם אם מישהו אומר לך שכן. גם אם זמני יציאת הרכבת מופיעים על הלוח ומעדכנים שהרכבת כבר בתחנה, אף שהיא לא וגם אם את הולכת לברר אצל האחראי אם הוא יודע למה לא רואים באופק את הרכבת, כי את קצת לחוצה להגיע בזמן. “תכף, תכף", הוא זורק לך אפילו בלי להישיר מבט כדי לראות מי שואל מה. והתכף הזה הרגיז אותי עוד יותר. גדולי המדענים לא יצליחו לעולם לפענח את משמעות מרחב הזמן בצמד המילים “תכף, תכף". כשאומרים לי “תכף", אני כבר יודעת שזה ייקח עוד נצח.
תרבות שירות קלוקלת בישראל היא צרה צרורה, אבל לצערנו גם לא בראש הצרות שלנו, אז כבר התרגלנו. מה זה כבר שירות רע לעומת טיל בליסטי היפרסוני מתימן. אני מודה שהכנתי את עצמי להפתעות, אבל מה שבסוף הכי הפתיע אותי הוא שדווקא אני, שמטיפה תמיד לגמישות מחשבתית ומשתמשת על בסיס יומיומי במשפט “כל עיכוב לטובה", כמעט השתגעתי באותם צהריים שבין זיכרון לעצמאות, כשהייתי צריכה לחכות למשהו והוא לא הגיע, כשבמקביל החוץ לא יכול היה להיות סמלי יותר ולהשליך על הפנים, כששריפה התפשטה וביטלה את טקס המשואות שאפילו המלחמה הארורה הזאת לא הצליחה לבטל בשנה שעברה.
פתאום הבנתי, כאילו שהייתי צריכה עוד הוכחה כדי להבין, שאף על פי שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים - סליחה על הביטוי - לתפוס את החיים האלה בביצים, אנחנו לא יודעים כלום ושום דבר וכל ניסיון ליצור שליטה מדומה בסיטואציה או בחיים בכלל לא רק שנידון לכישלון, אלא הוא פשוט חסר טעם עד מגוחך. נכון שהכל יחסי בחיים. אבל לפעמים נחמד ושגרתי להתעצבן סתם משטויות ולא מדברים מהותיים כמו מלחמה מיותרת או מדינה שלא מצליחה לתפקד במצבי לחץ.
נקודת הרתיחה שלי הגיעה אחרי יום של בלת"מים תוך כדי מעבר דירה. זה תמיד צפוי כשזה קורה בישראל. את קובעת עם מישהו משהו ואחרי שאת משלמת לו והוא מבטיח שיעשה הכל כדי שזה יגיע בול בזמן שמתאים לך, הוא גם מוסיף את המשפט שלא קיים בשום שפה אחרת: “אהה, אין לך מה לדאוג, יקירתי, זה עליי"! ובדיוק ברגע שבו המשפט משוחרר בחלל, בצירוף המילה הזולה ביותר בשפה העברית - “יקירתי", את באמת יכולה לדעת שאת יכולה לשכוח מההבטחות. “יקירתי" פותרת הכל. את לא סתם “יקירה" אקראית, את “היקירה שלי", הלקוחה המועדפת עליי שאשכח ממנה ברגע שתעביר לי כסף בביט.
מפתיע שדווקא מי שהרגיע אותי הפעם היה החצי שמבין שנינו. בדרך כלל הוא מתרגז מהר ממני על הרגעים האלה שבהם הוא מפספס את הירוק ברמזור ומתעכב עוד דקה בזמן הכי לא מתאים, ואז אני, שיושבת מאחוריו על האופנוע, אומרת לו: שטויות, מי שרוצה יחכה לנו. גם העולם.
בסוף, כמו שתמיד קורה בסוף כל אפיזודה מרגיזה ככל שתהיה, מצאנו אנשים טובים שעזרו לנו בדרך, ובתוך הרגעים הקטנים של הכאוס היו גם רגעים של סנכרון מופתי של היקום, שהזכירו לי עד כמה אף פעם אנחנו לא יכולים לראות את התמונה המלאה, שכל עיכוב הוא תמיד לטובה, ושעל כל מישהו שמאכזב אותך, החיים יפגישו אותך כפיצוי לפחות עם אדם אחד שלא.