לאחרונה פרסם ד"ר שמואל חרל"פ, יו"ר קבוצת כלמוביל ואחד מאילי העסקים המובילים בארץ, מאמר שבו קרא להקים ממשלת שינוי נוספת בראשות אביגדור ליברמן ובשותפות עם יאיר גולן. חרל"פ הסביר כי גולן וליברמן "חולקים ערכים משותפים וחזון דומה לישראל. שניהם מחויבים לדמוקרטיה ליברלית, הגעה להסדר מדיני עם הפלסטינים וחיזוק הקשר של ישראל עם ארה"ב ומדינות המערב", ולכן יוכלו להקים ממשלה אשר "תביא בשורה, תקווה והתחדשות, הן בזירה הפנימית בישראל והן במעמדה הבינלאומי".
אם מישהו ממחנה המרכז־שמאל היה כותב את השורות הללו לפני חמש שנים, הוא היה מושא ללעג ולקלס. ליברמן וגולן נמצאים בשני קצות הקשת הפוליטית, בוודאי בכל הקשור למדיניות מול הפלסטינים (גם כלפי הרש"פ ויו"ש וגם כלפי חמאס והרצועה), והם עצמם לא היו מסכימים לשום ניסיון לכרוך אותם יחד. הצעתו של חרל"פ מנותקת מהמציאות, והיא נובעת מחוסר הבנה פוליטית מה באמת יכול להביא להחלפתו של נתניהו.
במאמר זה איני בא לבקר את חרל"פ, איש עסקים מוכשר ביותר ואדם מבריק, שבין השאר עשה דוקטורט בפילוסופיה פוליטית בהרווארד, אלא את התופעה שהוא מייצג - טייקונים עתירי זכויות ועטורי הצלחה, שסבורים כי הישגיהם בזירה העסקית מקנים להם ידע והבנה בתחום הפוליטי. מובן מאליו שכל אדם זכאי ואפילו חייב להחזיק בעמדות מדיניות, כלכליות וחברתיות ואך טבעי שיפעל לקידומן, אבל אנשי העסקים המדוברים סבורים שהם גם מומחים לאסטרטגיה ולטקטיקה פוליטית. הם מסרבים להבין שפוליטיקה היא מקצוע שדורש מיומנויות וניסיון, ושלא ניתן ללמוד איך עושים פוליטיקה מקריאת ניתוחים פוליטיים בעיתון.
בשנים האחרונות ניהלתי שיחות רבות עם טייקונים מעורבים פוליטית כמו חרל"פ – שיחות שבמהלכן הם ניסו ללמד אותי איך לעשות פוליטיקה ואיך לקדם מהלכים פוליטיים. פעם ישבתי עם איש עסקים מבריק בתחום עיסוקו, אבל רחוק כרחוק מזרח ממערב מפוליטיקה, ובמשך חצי שעה הוא הסביר לי על אסטרטגיה פוליטית. הקשבתי לו בקשב רב, אף שהניתוח הפוליטי שלו היה חסר שחר, ואז השבתי לו: "תאר לעצמך שהייתי מרצה לך במשך חצי שעה איך עליך לנהל את עסקיך, שאין לי שום מושג בהם, מה היית חושב עליי? אז זה מה שאני חושב עליך".
רבים מהטייקונים האלה מממנים את תנועות המחאה הקפלניסטיות נגד הממשלה ואת היוזמות הפוליטיות שמנסות להביא להפלתה, ויש להם גם קשרים ישירים למנהיגי האופוזיציה. כלומר, לחובבנים הפוליטיים האלה יש השפעה רבה על המהלכים הפוליטיים - גם של האופוזיציה הפרלמנטרית וגם של האופוזיציה החוץ־פרלמנטרית. אולם אף שלאופוזיציה ולמחאה היו הישגים פוליטיים מסוימים בשנתיים האחרונות, למשל בעיכוב הרפורמה המשפטית, במשימה העליונה שלהן – הפלת ממשלת נתניהו – הן נחלו כישלון חרוץ (ואם הממשלה הנוכחית הייתה פחות חדלת אישים, אז היא גם הייתה מצליחה להעביר את כל הרפורמה על אפם ועל חמתם של האופוזיציה ושל המפגינים בקפלן).
המנהיגים הפכו למונהגים
זהו כישלון פוליטי שנמשך למעלה מעשור, ולמרות מאות המיליונים שאנשי עסקים העבירו לארגוני מחאה ולארגוני חברה אזרחית כדי להחליף את ממשלות נתניהו, הם עדיין לא מצליחים לנצח את הימין בקלפיות. למעשה, ה"הישג" העיקרי של המחאה נגד הממשלה, הוא שמנהיגי מחנה המרכז־שמאל פוחדים לצאת חוצץ נגד קפלניסטים קיצוניים בכל נושא שהוא – המנהיגים הפכו למונהגים.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
האופוזיציה והמחאה כה כושלות, עד שאף שהממשלה ובנימין נתניהו העומד בראשה אחראים לאסון הנורא ביותר שפקד את העם היהודי ואת מדינת ישראל מאז השואה, במקום שהאופוזיציה תפרק את הקואליציה, הקואליציה פירקה את האופוזיציה. חרף המתקפות של יאיר לפיד, בני גנץ ויאיר גולן על נתניהו, וחרף מסעות הפרסום שהמחאה הקפלניסטית מריצה במיליוני שקלים נגד ביבי – ראש הממשלה התחזק פוליטית. רבים מבוחריו שנטשו אותו אחרי הטבח כבר חזרו לתמוך בו, הממשלה בראשותו יותר יציבה כעת מכפי שהייתה לפני 7 באוקטובר, והבחירות יתקיימו במועדן או לפני כן - כרצונו.
הכישלון של האופוזיציה במשימתה הוא מחדל פוליטי מהדהד, הנובע מהיגררותם של מנהיגי מחנה המרכז־שמאל אחר הקפלניסטים הקיצוניים ביותר, מה שהביא לאיחוד הקואליציה בכל פעם שזו התרופפה. לכן, כשאני מדבר עם הטייקונים שתורמים כסף כה רב לארגונים וליוזמות של המחאה הקפלניסטית, אני אומר להם שאם הם היו מנהלים את העסקים שלהם כמו שהם מנהלים את המהלכים להפלת הממשלה, הם היו פושטים רגל כבר מזמן.
ועדיין, נשאלת השאלה איך אדם חכם כל כך כמו חרל"פ מגיע להציע אסטרטגיה פוליטית כה מופרכת כמו זו המתוארת במאמרו. כמו רבים אחרים במחנה המרכז־שמאל, חרל"פ מיואש מניצחונותיו החוזרים ונשנים של מחנה הימין־חרדים בראשות נתניהו. הוא רוצה להפיל את ביבי בכל מחיר, והפתרון שלו להידלדלות התמיכה הציבורית במחנה המרכז־שמאל הוא יצירת קואליציית שינוי שנייה, הפעם בראשות ליברמן. זוהי חובבנות פוליטית משוועת. מעבר לכך שבנט לא יוותר על ראשות הממשלה עבור יריבו הוותיק, קל וחומר אם יהיו לו הרבה יותר מנדטים מליברמן, ברי שקואליציה כזו תהיה שברירית כמו קואליציית השינוי הראשונה, ואולי אף יותר.
השבחים שמעטיר חרל"פ על ליברמן מעידים כאלף עדים על הייאוש המוחלט שאחז במחנה המרכז־שמאל לנוכח הכישלונות החוזרים ונשנים בזירה הפוליטית. הוא טוען שליברמן מחויב להגיע להסדר מדיני עם הפלסטינים, אבל במציאות מדובר באיש ימין קיצוני שרוצה לספח בהחלטה חד־צדדית את בקעת הירדן וחלקים נוספים מיו"ש, שתומך בהרחבת ההתנחלויות גם בריכוזי אוכלוסייה פלסטינית ושרוצה לפרק את הרש"פ. הוא מדבר על "הערכים" של ליברמן, האיש שעד לא מזמן נהגו במרכז־שמאל לקרוא לו "האיש הכי מושחת בפוליטיקה הישראלית" (כאשר העזתי להגן על ליברמן בזמנו ולטעון שהוא נרדף על ידי הפרקליטות, תקפו אותי על כך בשצף קצף).
ייאושו של חרל"פ כה עמוק, עד שהוא מתפייט עתה על מחויבותו של ליברמן לדמוקרטיה ליברלית, כאשר רק לפני חודש חרל"פ עצמו הסביר כיצד הצעתו של ליברמן לשלול את זכות ההצבעה ממי שלא משרת בצבא "מבטלת את אחד ההישגים הגדולים של הדמוקרטיה הליברלית". חרל"פ גם לבטח שכח כיצד ישראל ביתנו הגישה בעבר הצעות חוק להגביל את כוחו של בית המשפט העליון, למשל בשלילת סמכותו להתערב בהחלטת ועדת הבחירות המרכזית לעניין אישור או פסילת מועמד או רשימה להשתתף בבחירות.
גם השבחים שחרל"פ מעטיר על יאיר גולן מעוררים תמיהה. גולן, שתומך בתנועת הסרבנות, שמעודד מרי אזרחי ושקרא לראשי מערכת הביטחון לבצע פוטש נגד ממשלה נבחרת, רחוק מאוד מדמוקרטיה ליברלית וקרוב הרבה יותר לבולשביזם.
שום אלטרנטיבה אידיאולוגית
עם זאת, הטעות הפוליטית של חרל"פ עמוקה יותר מאשר ההצעה להקים קואליציה חסרת היתכנות פוליטית בהשתתפות בולשביק ובהנהגת איש ימין קיצוני. הוא פשוט לא מצליח להבין מה גרם למרכז־שמאל להגיע לשפל פוליטי חסר תקדים, ולכן הוא ממשיך להתעקש על אסטרטגיית רל"ב (רק־לא־ביבי), שרק ריסקה את מחנה המרכז־שמאל.
חשוב להזכיר שלמרות התיעוב הפרסונלי לביבי, מחנה המרכז־שמאל אימץ את עמדותיו המדיניות והביטחוניות של נתניהו. כך למשל, למרות הסיפורים שהם מספרים מאז 7 באוקטובר, לפיד וגנץ (ובנט) תמכו במשך שנים במדיניות הכלת חמאס של נתניהו. אפילו גולן "השמאלן" הסביר כיצד מדיניות הפיצול בין יו"ש לבין הרצועה היא "נכס ביטחוני משמעותי", ואף קבע ש"חמאס הוא כבר מזמן פרטנר".
השבוע הגדיל הנשיא יצחק הרצוג והעלה על נס את ההתנחלויות ביו"ש שאותן כינה "חומת המגן של ישראל" (כאשר כולם בימין, במרכז ובשמאל יודעים שמטרת ההתנחלויות היא להביא לסיפוח יו"ש וליצירת מדינה דו־לאומית), וגנץ החרה החזיק אחריו ואמר שפינוי התנחלויות מצפון רצועת עזה היה טעות (סמוטריץ' מספר שבתחילת המלחמה גנץ אף רצה להקים מחדש שלוש התנחלויות בצפון רצועת עזה).
חרל"פ אפילו לא מנסה להחיות את הדיון האמיתי שהתנהל בעבר בין הימין, שתומך בסיפוח השטחים ובשליטה בחמישה מיליון פלסטינים - מה שיוביל למדינה דו־לאומית עם רוב ערבי - לבין המרכז־שמאל, שתומך במדינה יהודית עם רוב לאומי מוצק. וכשהוא מציע שאיש ימין כמו ליברמן יעמוד בראשות הממשלה, הוא בעצם מאמץ בפועל את העמדות המדיניות והביטחוניות של הימין.
הסיבה העיקרית לכך שמחנה המרכז־שמאל לא מצליח לנצח את נתניהו מאז 2009 היא הוויתור המוחלט על כל ניסיון להציג אלטרנטיבה אידיאולוגית למחנה הימין והעדפת אסטרטגיית רל"ב. הכישלון הפוליטי המתמשך שלו השקיע את מחנה המרכז־שמאל בייאוש עמוק, שמביא אנשים בעלי השקפות שמאלניות לתמוך באנשי ימין קיצוני כמו בנט וליברמן, כי שום דבר כבר לא חשוב בעיניהם מלבד רק־לא־ביבי וההזיה שהשניים האלה ינצחו אותו בבחירות.
הגיע הזמן אפוא לשנות כיוון. על מחנה המרכז־שמאל להפסיק עם אסטרטגיית רל"ב, שהובילה אותו לתבוסות בקלפיות ולשפל פוליטי חסר תקדים, ולחזור לפוליטיקה אידיאולוגית וקונסטרוקטיבית. נתניהו ומפלגות הימין מעולם לא זנחו את האידיאולוגיה הסיפוחיסטית שלהם, שמובילה למדינת אפרטהייד דו־לאומית, ועל מחנה המרכז־שמאל להתמקד בהצגת אלטרנטיבה אידיאולוגית ברורה לציבור ברוח בחירתו של בן־גוריון במדינת יהודים על חלק מארץ ישראל במקום מדינה דו־לאומית על כל ארץ ישראל. למרבה הצער, מהמנהיגים הנוכחיים של מחנה המרכז־שמאל כבר לא תבוא שום ישועה, ועליהם ללכת הביתה, ויפה שעה אחת קודם.