החיבוק הישראלי לדרוזים בסוריה חושף את הפגמים של המשטר החדש בדמשק

חלק מן הפורעים נמנים עם מנגנוני הביטחון הסוריים. מדובר בפלגים ששולבו בצבא הסורי החדש אחרי ההפיכה, אבל השינוי לא הותיר עליהם רושם. מבחינתם המהפכה נמשכת: מי שאינו מוסלמי הוא כופר, וכך יש להתייחס אליו. ידיו של המשטר קצרות בינתיים, והוא מתקשה לשלוט בכל חמוש או פורע.

הייתה זו התנפלות מתוכננת שהחלה בעיר ג'ֶרְמַאנַא מדרום־מזרח לדמשק. ממנה המשיכו לסַחְנַאיָא, המרוחקת כ־20 קילומטרים משם ושוכנת מדרום לבירה. מסחנאיא המשיכו דרומה לכיוון העיר סְוֵוידָא. הכוונה הייתה לפרוע בדרוזים על מי שהם, וגם על נאמנותם ההיסטורית למשטר הבעת'. חלקם אף פעלו כדי לערער את היציבות שמנסה המשטר לכונן ולמשוך תשומת לב שלילית, שאותה אפשר לגלם אחר כך בהטבות ורווחים פוליטיים.

תסיסה בתוך העדה

כל הזמן הזה תססה העדה הדרוזית בתוכה פנימה. אין מדובר במיעוט שולי, אלא ב־600 אלף נפש לפחות, שמעודם לא היו מקשה אחת, כדרכה של כל חברה אנושית. אחד הפלגים בתוכה מכונה "גברים של כבוד", והוא מונהג בידי ברנש בשם ליית' אל־בלעוס. בלעוס מקורב לארמון בדמשק, בניגוד לאחרים שמסתייגים מן המשטר או מעדיפים להפגין ניטרליות זהירה. הוא נענה להצעתו של א־שרע להיטמע בצבא הסורי החדש, אך בתוך העדה פנימה נתפסה הסכמתו כשיתוף פעולה שהקדים את זמנו. מיד עם פרוץ הפוגרום בשבוע שעבר, פעלו כוחות המשטר יחד עם אנשי בלעוס כדי לאבטח צירים ולהשיב מלחמה. בלעוס גם מסר לצבא הסורי חלק מן הנשק שהיה ברשותו. בימים אלה של סכנה, נשק הוא משאב קדוש, וחלוקתו עם מי שאיננו מתוכם נתפסה אצל מתנגדיו כבגידה.

הסיפור הזה בלבד ממחיש את העצבנות הפוליטית שאוחזת בימים אלה בתוך העדה פנימה. אויב מבית אורב להם בדרכים, והם עצמם אינם מקשה אחת. הממסד אומנם חותר לייצב את הביטחון, אבל קשה להציב חייל על כל אזרח, במיוחד אם התוקפים עצמם הם חיילים, שהנאמנות לארגון האם גוברת אצלם, לפחות לעת עתה, על הנאמנות למדינה. מקורות המימון של המשטר מוגבלים באופן שמקשה על תשלום לכוחות הסדירים.

האוטונומיה תחכה

אכן זהו תסריט רצוי מבחינת ישראל, אלא שבדרך ליישומו ניצבים שני אתגרים. האחד הוא ניסיונה הדל בייזום מציאות מדינית חדשה. הסל שלנו מלא הסתבכויות, ובלבנון למשל נכשלנו פעמיים. ערב המלחמה ב־82' קירבנו אלינו פלג נוצרי אחד על פני השני, והנה תחת שליטת ישראל ו"הגדר הטובה" צמח הפת"חלנד. בחלוף השנים שוב קירבנו אלינו את הנוצרים, אבל הזנחנו את השיעים והענקנו אותם במתנה לאיראנים, שהלכו והתבססו בה.

גם בעניין הפלסטיני, המדינאות הישראלית מעולם לא ידעה לחתור ליציבות קבועה. אחרי שהצליחה לכונן יציבות שבירה באיו"ש, הודות ליחסים הדוקים עם הרשות הפלסטינית, שינתה ירושלים את מדיניותה והחלה להחלישה. בעקבות זאת התערער המצב הביטחוני בעשור האחרון והגיע לאן שהגיע כיום. עם המורשת הזאת קשה לראות את ישראל יוזמת מהלך מוצלח של אוטונומיה פרו־ישראלית בתוך סוריה.

המשוכה השנייה היא המציאות השוררת בימים אלה בדרום סוריה. החיבוק הישראלי עלול לעורר גורמים שונים נגד הדרוזים. כמו שראינו בחודשים האחרונים, לא חסרים שם כאלה שמבקשים לערער את היציבות, או קבוצות סוניות שעלולות לנקום בדרוזים על המתנה שבה זכו. גם המשטר עצמו, אם ישראל לא תכונן איתו קשרים כלשהם, לא יראה בעין יפה את הענקת החסות שכפינו על חבל ארץ בריבונותו.

שלשום גילה נשיא סוריה בביקורו בפריז כי אנשיו מדברים עם ישראל באמצעות מתווכים לצורך הרגעת המצב. היסודות לדיאלוג עם דמשק הונחו בימים אלה. אם ישראל תרצה, אפשר לשדרגם לכדי מגעים ישירים - ומשם לבנותם בהדרגה.