אפשר לכתוב יפה ולא לומר דבר. זה לא תמיד פשוט להנעים את האוזן או לתת סקירה רחבה וראייה מפוכחת, אבל יש רגעים שבהם כדאי לומר – עד כאן!
אז מה תגידו ביום האלף? הוא עוד 400 וקצת ימים רחוק מאיתנו. גם אני מקווה שהכל יהיה מאחורינו, אבל כדי שלא נחזור על השנה שעברה, כדאי להבין שמה שנגיד היום אולי ישפיע על יום האלף למלחמת חרבות ברזל או לשמה המודרני כמבצע כזה או אחר. אם אתם לא מאמינים שניתן להגיע בכלל ליום האלף, אז בוקר טוב, כי כבר אין אמונה, וגם התקווה כבר אוזלת במציאות הנוכחית.
כי אם מישהו כותב בעיתון שזה אפשרי, כדאי להאמין לו. גם אם הוא כל כך רוצה לטעות ולהאמין שכשהכל ייגמר, המדינה תחזור לפסים של שגרה נורמלית. מדינה שטובה לימין ולשמאל, שרלוונטית למי ששמו אמסלם או ברקוביץ, מדינה שאפשר לחיות בה ולא לשמוע ברדיו רק פרסומות על משחקי מזל, ביטוחים והלוואות.
המצב במדינה אינו מתקרב להכרעה בשום תחום כרגע, על אף מדד האושר שנובע מיכולת ההסתגלות הישראלית והאמונה שתמיד יכול להיות יותר גרוע, ותודה על מה שיש. ומה שעצוב יותר הוא לא המצב, אלא העובדה שאין לנו כרגע נבחרת לנצח איתה בקרב הגביע הזה שלנו. קרב חיינו, קרב עתידנו. היום האלף כבר מופיע ביומן, סמנו לעצמכם בטוש זוהר, עצמו את העיניים ודמיינו מה הייתם רוצים לראות. עכשיו תפקחו אותן ותחשבו על התסריט הכי גרוע. זה יכול לקרות.
ולמה אין נבחרת? מדוע במפעל המורכב הזה וברגעיו הקשים אין את מועצת המנהלים החזקה ביותר? ולמה בגמר הגביע אנחנו רואים על הדשא שחקנים בחליפות, הרבה הוד והדר, אבל עם נעלי בלט? כי מצד אחד, אף אחד לא רוצה להתקרב לפוליטיקה. ומן הצד השני, ראו איזה פלא, מי שכבר מתקרב לא רוצה לעזוב כל כך מהר.
אז מי יכול להבטיח כי לא נגיע ככה ליום האלף? הרי הרמטכ"ל אמר שתהיה זו שנת מלחמה, והשר רון דרמר, שאחראי להשבת החטופים, אומר שהם לא יגיעו בשנה הקרובה – ואיך הכל עובר פה כאילו כלום לא קרה? חברות וחברים, ככה בדיוק מגיעים ליום האלף, ככה גם נגיע לעצמאות המאה, לא כמו שראינו לנגד עינינו ובחלומותינו.
כי מה עוד צריך להראות לעם היושב בציון? שזה לא מסתדר? שזה לא קשור לימין או שמאל? שנכון, אנחנו נלחמים יחד, אבל גם מאוימים יחד מבית, וההנהלה הזו נכשלת בכל תחום? רק שאנחנו סבלניים מדי, מסרבים להאמין מדי, משלימים מדי ועוצמים עיניים בהנחה שיהיה בסדר – שנהוג לצחוק שזה המונח הכי מדאיג עבור ישראלי, רק שזה כבר לא מצחיק בכלל.
כשאתה אופטימי, אומרים לך שאתה לא רואה את חומרת המצב. כשאת פסימית, אומרים לך שאת קטנת אמונה וצריכה לראות את חצי הכוס המלאה. אז בואו נתפשר על להיות ריאליים, פשוט כך. זה בסיסי, ואנחנו חייבים להיות כאלה עבור הצעירים מאיתנו, שרוצים לחיות במקום שיעניק להם שירות לא פחות טוב ממה שהם מעניקים לו. שרוצים לחיות על האדמה ולא רק למות למענה. שלא מסוגלים לראות משתמטים שצוחקים להם בפנים.
מגש הכסף הזה הולך לחבוט לנו חזק בפנים עד שנתעורר מסבבי השינה העמוקים שלתוכם שקענו בשנים האחרונות. כי רכב ללא בלמים המידרדר בשיפוע קבוע, מאיץ לאט־לאט. מה שמנורמל היום הוא נקודת ההתחלה של מחר, ואם לא נעשה כל מה שביכולתנו, עם הצחנה והגועל, אבל למען העתיד – אז לא יהיה לנו כזה, ובואו נישאר ריאליים.
התרעות פיקוד העורף