אמא, כרגיל אצלך, לך הייתה המילה האחרונה. את החלטת שמספיק לך לפני כמה שבועות, את החלטת מתי לשרוק לסיום. ניסיתי להילחם, נתתי את כל מה שיש לי בארגז הכלים של ויכוחים בעימותים, אבל את רק צחקת. אפילו דמעת מצחוק. בכל פעם שבאתי אלייך, הייתי עוזב מובס.
פורטיס כתב על זה שורה בשיר "ניצוצות": "ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע. כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה".
אמא, הקליפה הייתה שלי ושל אורלי. נהגתי להתקשר לאורלי אחרי כל יציאה ממשען. "אורלי, אמא החליטה שתם הטקס. מה עושים, אני כבר לא יכול עליה".
ואורלי הייתה עונה, תמיד את אותו משפט: "רוני, תפסיק עם זה. אנחנו אף פעם לא יכולנו עליה. אבל היא לא הולכת כל כך מהר, תיזהר שהיא לא תקבור את שנינו, המדדים שלה בבדיקות הרבה יותר טובים מהבדיקות שלנו". והיא דיברה אמת.
אמא, כאשר הסוכר שלך עלה ל־82, בגיל 90, כן? טלפנת בבהלה שאמצא לך מומחה לסוכרת. שאגתי עלייך שאת לא נורמלית, כי הסוכר שלי, ברגע שאני רואה את הכותרת "אמא" על המסך של הסלולרי, הוא 140. וכשאת מתחילה עם הרופאים הוא 300 קללללללל.
נכון, היו לך סיבות להיות אגוצנטרית. בגיל 21, כאשר היית נשואה כבר יותר משלוש שנים, נבחרת למלכת היופי של השרון, ולסגנית מלכת היופי של ישראל. 70 שנה אחרי, שבועון "לטפשה" הקדיש לך כתבה. רצו שתסעי לסיור הופעות בחו"ל, בשנה של אחרי התחרות, אבל אבא סירב, ואת כעסת נורא. כעסת עד השבוע. אף פעם לא הבנתי מדוע.
התחתנת עם אבא יוסק'ה. ידעת שהוא נולד וגדל ברחוב 60 ביפו, בחברה של ערבים. ידעת שהוא ואליעזר אחיו דיברו ערבית רהוטה, כי למדו בבית הספר של המיסיון ביפו, לפני שסבא אריה בנה את הבית בגורדון 3. אז מה ציפית שיקרה? שהוא יתיר לאשתו לחיות חודשים בחו"ל, ויישאר במפעל? הוא היה תלוי בך, גם ביצה קשה הוא לא ידע להכין.
ילדת את איריס, אחותנו הבכורה שנה מאוחר יותר. איריס חלתה במחלת הודג'קין בגיל 4. אבא לא סיפר לך על סוג המחלה, גם אבא שלך, סבא מרדכי לא סיפר לך. הם סיכמו ביניהם שרק הם מטפלים במצב, ולך אמרו שאיריס חולה בדלקת פרקים חמורה. אבא קנה קובלט באמצעות מבריחים מאנגליה, כדי שיהיה חומר להקרנות. איריס נפטרה בגיל 5. את ידעת על הודג'קין שבוע לפני מותה.
לאבא לא סלחת על ההסתרה עד יום מותו, לפני 30 שנה ויומיים בדיוק. על אבא שלך לא כעסת אף פעם. בשבילך, הוא היה מלך מלכי המלכים. כאשר הוא נפטר ביום ה־30 של אבא, סיפרתן לו את ויפה אחותך על מותו של יוסק'ה, התאבלת על לכתו הרבה יותר.
אבל אמא, את נהגת בדיוק באותה דרך כאשר אבא חלה בסרטן. מכרת לי איזה ממבו־ג'מבו שאבא הכריח אותך להישבע על קברה של איריס – לא לספר לרוני ואורלי. ואת נשבעת. כעסתי נורא, מהטעם הפשוט שאבא חלה בהיותו בן 47. אני הייתי בן 13 אז. נכון שאני סתום מלא־על־מלא, אבל תמיד היו לי ויש לי אינטואיציות. אורלי הייתה רק בת 7. אני ידעתי ולא דיברתי, כי במשפחת קופמן לא מדברים על סודות, ובעיקר לא בוכים.
את אבא ראיתי בוכה רק בלוויה של אביו ב־1975. אותך ראיתי בוכה בלוויה של סבא מרדכי. וזהו. בלוויות שהייתי איתך, סיפרנו בדיחות. אבל יפה שנהגת לשאול את אורלי ואותי למה אנחנו תמיד ציניים.
# # #
אמא, בגיל צעיר מאוד עמדתי על דעתי. תמיד ידעתי לחקור ולחפש ראיות. כך מצאתי במגירות שלך קווצת שיער של איריס ומודעת אבל על מותה, וגם קטעי עיתונות על בחירתך בתחרויות מלכת היופי. לקרוא ידעתי כבר בגן טרום חובה אצל מלכה, לא הייתי צריך שתספרי לי כלום, פשוט ידעתי.
אומרים שהברק אינו מכה פעמיים, אז אומרים. במשפחת קופמן אף פעם לא אומרים. יואב, הבן של "לייזר", חלה בסרטן הדם, חמש שנים אחרי איריס. הוא קבור בקריית שאול, במרחק שלושה קברים מאיריס. אורלי ואני נמשיך לפקוד גם את קברו בכל יום כיפור וביום השנה לאיריס. בשבילך, אמא.
בגלל מות הילדים במשפחה, הפכת לאישה שהמציאה את המושג "חרדתית". שמרת עלינו כמו אמא קנגורו. אני מרדתי ככל שיכולתי, אבל את הרי היית עשויה מבזלת, אישה שלא מוותרת על אינץ'. אורלי מרדה פחות. לכן אמרתי לך עשרות שנים, יש לך ילדה טובה וממושמעת אחת, אז על מה את מקטרת כמו פולנייה בגטו?
נהגת לישון בין השעות 14:00 ל־16:00 בכל יום. לא אפשרת לי לרדת לשחק בשעות האלה, רק אחרי 16:00. יום אחד יצאתי דרך החלון, וגלשתי מקומה ראשונה באמצעות צינור המים. הודעת לאבא שיכין סורגים לכל החלונות. כעבור יום הם כבר הורכבו. ביום ההכנה לא ישנת בצהריים, פתרת תשבצים. שכפלתי את המפתח, אז הזמנת רב־בריח והלכת לישון עם המפתח.
לרכוב על אופניים וסוסים היה מחוץ לתחום בתכלית האיסור. היינו הילדים היחידים בשכונה ללא זוג אופניים. רכבתי על אופניים של אחרים, אז עברת לשלב האיומים: "עוד פעם אחת אני אשמע שהיית על אופניים, גם כנוסע ולא הרוכב, לא יהיה לך אוטו כל עוד אני חיה. זה ברור לך?". בטח שברור היה, בעיקר אחרי הצליפה עם מגבת המטבח הלחה שהייתה מונחת תמיד על כתפך. את כל חייך הבוגרים הרי בילית במטבח. בישלת ואפית ברמה של שף. לא אכלנו אוכל עומד, רק טרי שבושל באותו יום.
אבל בזכותך, אמא, הפכתי לשוער כדוריד. פיתחתי אינסטינקטים של חתול, עם סינרגיה של תנועת יד ורגל, כדי להדוף את המגבת. אז מה זה כדור חזק בשבילי? צ'יפס. את יודעת, כשאני חושב על זה, מעולם לא באת לראות אותי משחק. אבא סיפר לך שאני פסיכי, שאני מקלל את עצמי, שאני נוגח בקורה אחרי טעות. הזהרת אותי שאם אמשיך כך, את תפסיקי את הספורט. אמרתי לך: "אמא, שוער כדוריד זה כמו קוף. זורקים עליו כדור, והוא שמח שזה פוגע בו". צחקת, אבל לא באת.
אבא לא אפשר לך לעבוד. הוא אמר שהילדים שלו לא יהיו ילדים שמסתובבים עם מפתח בתוך סרט גומי על הצוואר. אבל הוא אפשר לך ללמוד מה שרצית. הטעות הייתה שהוא אפשר לך ללמוד הדרכת הורים במכון אדלר. שש שנים, ראבק. ואפילו גררת אותי לכל מיני השתלמויות, בניגוד לדעתו של אבא. ישבתי שם כמו גולם במעגל, סיפרת להם סיפורים עליי, וכל השרלטנים האלה שהתחפשו למביני דבר, ניתחו אותי כאילו אני לא שם.
גם בשבת האחרונה עוד סיפרת לכיפוש שהלימודים שלך באדלר הצילו אותי. גם בשבת האחרונה אמרתי לך שאת מדברת שטויות, כרגיל אצלך. חיפשתי את הנוקאאוט־טכני, שתזרקי פעם אחת את המגבת הלבנה לזירה, ותגידי "נו־מאס", כמו המתאגרף הפנמי, רוברטו דוראן. אז אמרתי לך: "ספרי לכיפוש גם על המנחה שלך, שהתברר שהוא מתעלל בקטינים וקטינות". ומה אמרת לכיפוש? "זה לא נכון, העלילו עליו".
"אמא, הוא הורשע בבית משפט", עניתי לך. "שרית, אל תקשיבי לרוני, העלילו עליו, אני יודעת". איזה נוקאאוט ואיזה נעליים.
# # #
אמא, כשהלכתי למבחן רישוי מעשי בגיל 18, אמרת תהילים משש בבוקר עד שחזרתי, כדי שאכשל במבחן. "אתה לא מתאים לנהיגה, רוני, אתה פסיכי, אתה מאבד את הראש". למזלי אבא היה יותר מעשי. "רוני, אני לא משרד הרישוי, אני נותן צ'אנס אחד, מבחן אחד. אם תיכשל בטסט, אז המבחן הבא יהיה בעוד שנה". למזלי הצלחתי. עם קבלת ההודעה, אבא ירד לרחוב והכניס את הרכב שלי לתוך החניה, ונתן לי את המפתחות. את המשכת לומר תהילים.
הפעלת את אבא לארגן לי שירות צבאי בגבול גבעתיים. הוא כמובן הצליח באמצעות קשריו. אבל בבקו"ם הציעו לי קורס מ"כים והמשך ביחידת איסוף. הלכתי, את לא סלחת, אבל תפרת לי כיסוי לדסקית שהדבקת עליה תהילים וגם לשרשרת, שלא הורדתי מהגוף שלוש וחצי שנים. גם בקורסים הבאים התפללת שאכשל, כדי שאהיה במרחק הליכה מהבית. תל השומר זה הכי רחוק.
כשיצאתי ללבנון במילואים, שמת עליי שוב את הדסקית ואמרת לי: "תיזהר ממני, אל תהיה לי גיבור". ואבא, שכמובן פחד ממך, הוסיף: "בא לי לשבור לך את הרגליים והידיים, ואתה עוד יודע שאני חזק ויכול". ואת סגרת עניין: "יוסק'ה, עזוב. זה מה שמגיע לנו אחרי כל מה שהשקענו בו. אני לא מבינה איך הצבא רוצה אותו. הם לא רואים שהוא לא כשיר? רק אני רואה?".
אבל לפסקנות ולדעתנות שלך היו גם צדדים טובים. נתת לי ללמוד מה שאני רוצה, תמיד. כשאבא רצה שאכנס לעסק, ואף היה רגע לפני חתימה על רכישת מפעל המבלטנות של גברת יופה ביפו, את אמרת לו לא. "יוסק'ה, לרוני יש ידיים שמאליות, הוא לא יודע להבריג בורג. הוא לא כמוך. הוא נועד לכתיבה ושידור. הוא כותב מאז גיל 9 ל'הארץ שלנו', מההלוויה של לוי אשכול. שחרר אותו, אני מבקשת".
הוא שחרר, ואני אסיר תודה לך, אמא. הריחות של הגיליוטינות והוולסים לערגול, שמן המכונות למחרטות והכרסומות, יש לי אותם עד עכשיו באף. זה לא היה בשבילי. את זו שהכניסה אותי לקריאת ספרים, כבר בגיל 6. הלכת לספרייה בגן הזיכרון, וביקשת שייתנו לי כמה ספרים שאני רוצה ביום, ואם חסרים כותרים מאותו ספר למדפים, את תקני כמה שצריך, רק שיבקשו. הספרניות הסכימו.
בבית הספר בורוכוב בגבעתיים היית כמעט כל יום, כדי להילחם עליי אצל המורים. הם לא סבלו אותי, כי הייתי מדקלם להם טקסטים מאנציקלופדיות כמו מכלל, תרבות, קסוטו, טיים ולייף. וכבר בבית הספר היסודי ידעתי לומר להם: "להיות טיפש, זה לכל החיים, לא יוצאים מזה". היו לנו מאות ספרים בבית, והיית חברה במועדון הספר הטוב. אז תודה, כי הקריאה הרגיעה אותי, ועדיין מרגיעה אותי. אז חזרת ואמרת שידע זה כוח.
בחזרה לעבודה שלי בתקשורת. ב־44 שנים בעיתונות הכתובה והמשודרת, כתבתי מיליוני מילים, ושידרתי עשרות מיליונים. את תמיד היית מנויה על העיתונים שבהם כתבתי. איך זה שמעולם לא אמרת לי מילה טובה, גם לא פעם אחת? אני משדר ברדיו ארבעה וחצי עשורים, בטלוויזיה שלושה וחצי, כל יום אמא, לפחות 12 תוכניות בשבוע.
פעם, לפני הרבה שנים, שאלתי אותך למה אבא תמיד מגיב, ואת לא. "אני רואה ושומעת הכל, רוני. אמא יודעת הכל, גם את מה שאתה לא רוצה שאדע, בסוף אני יודעת. אני הרי במחשב כל היום כבר עשרות שנים. אבל אתה יודע, יש לי חברה שהבת שלה כותבת טור ב'לאשה'. היא כותבת יפה מאוד". זה כרגיל היה דיבור בפולנית, שרק המילים נאמרו בעברית.
# # #
אמא לקתה בגזענות נגיפית, כל חיי וחייה של אורלי. עשרות שנים קראתי לה "אווה בראון", בפניה, והיא הייתה מתפוצצת מצחוק ועונה לי: "מה אתה רוצה ממני? אני אישה מאמינה, ובתורה, על תיבת נח, נאמר מין למינהו".
כן, היא האמינה ברב אשר, שפסק שהכל בעולם כשר כשהיינו עולים לקברה של איריס, אבל היה לוקח אחרי, גם בשמונה בבוקר בערב יום כיפור, לאכול טחינה עם ביצה קשה וצלע לבן בפיתה במסעדת הפיל. לרבנית קופמן זה היה טעים, ופעמיים בשנה היא הייתה שואלת אותו באותה מסעדה, שהבעלים שלה היה חבר של הוריי, מה שמו לה בסטייק. אבא תמיד היה עונה את אותה תשובה: "טעים לך, יופי. אל תשאלי שאלות, אם את לא רוצה לשמוע את התשובות". אבל הבית היה כשר לפי הלכות ויז'ניץ, קלה כחמורה.
כשהגעתי לבית הספר החקלאי, והיא באה לארגן לי את החדר, אבא החנה את הרכב האמריקאי הגדול בחניה. הגעתי אליהם, בסך הכל בן 14 וחצי ואחד משני האשכנזים היחידים בתיכון. ואז היא אמרה לאבא: "יוסק'ה, תחזיק אותי, שחור לי בעיניים". המשפט הזה לא יוצא לי מהתודעה כבר יותר מ־51 וחצי שנים, אבל מי סופר. אבא ביקש ממנה בשקט לשתוק, אבל בטון כזה, שהיא הייתה אילמת שעתיים. כן, היה לו המבט וטון הדיבור, ואחרי שהיה מסיים, אף אחד לא הגיב. גם לא אמא.
אורלי ואני נישאנו לאילן, שרה ושרית, שהם מעדות המזרח. היה לה קשה, אבל היא התאמצה. אמא הייתה שחקנית בנשמתה, היא ידעה לשחק את התפקיד כאשר נדרשה, בלי הכוונה של במאי. פחד במה מעולם לא היה לה, גם לא ממצלמה.
אחרי מות אבא, אמא התחילה להתנדב בלשכה המשפטית של עיריית גבעתיים. שלושה ימים בשבוע היא מיינה בקשות של תושבי העיר בראיונות, והכינה תקצירים ליועצים המשפטיים שניהלו את התיק. היא השקיעה בעיסוק הזה שני עשורים. היא נבחרה ליקירת גבעתיים, בטקס בתיאטרון העירוני. אורלי ואני נכחנו, כמובן. אצלי לכל הפחות חלפה מחשבה: "מאיפה יש בה האמפתיה והחמלה הזאת, שאף פעם לא ראיתי במערכת היחסים שלי איתה?".
# # #
לפני 12 וחצי שנים קרסתי. החברים אשפזו אותי בגהה. הייתה לי רק בקשה אחת: "לא לספר לאמא, בשום אופן לא. זה ברור?". כולם נתנו לי מילה. רק יצאתי מהמחלקה הסגורה ועברתי לפתוחה, והיא הגיעה. בחודש שביליתי שם, החברים לא עזבו אותי לשנייה אחת. כיפוש עזבה בכל יום רק אחרי שנרדמתי.
אני זוכר את הרגע שראיתי אותה צועדת לכיווני, עם אורלי. ארזה ניגשה אליי ואמרה: "קוף, היא גילתה שאתה מאושפז. סידרנו הכל עם אורלי, היא לא תשגע אותך. תהיה נחמד". אורלי התיישבה לידי, ויש לנו ניב דיבור מיוחד, בשפתיים כמעט סגורות. "שברה אותך, הא", אמרתי לה. "אני לא יכולה עליה, רוני", היא השיבה. "היא לא נתנה לי מנוחה".
אבל, די במפתיע, אמא לקחה אחריות, ועוד בפומבי. היא לא ביבי, הוא היה מפא"יניק בשבילה. היא הייתה ימנית הרבה יותר מפרופ' אריה אלדד, או ד"ר מיכאל בן ארי. "רוני, אני רוצה שתדע, שאני מודה שטעיתי. לא האמנתי שאתה אחד שתישבר, טעיתי. אבל מה לעשות, זו גנטיקה של משפחת קופמן. מסבא מכור, אבא מכור, יוצא רק מכור". חייכתי, אבל אורלי קפצה עליה: "אמא, מספיק. הבטחת, אז די עם זה". אבל היא הייתה חייבת לומר את המילה האחרונה. "מה כבר אמרתי?".
# # #
מאז ינואר השנה אמא התחילה לקרוס. היא כבר לא רצתה לחיות. היא אמרה שהיא ראתה הכל, יש לה כבר נין, מספיק ודי. ביקשתי ממנה להפסיק לבלבל לי את המוח. "יש לך שבע שנים לסגור 100. די עם השטויות שלך. תתחילי לעשות הליכות עם ההליכון, כדי להגיע לבר מצווה של גיא בקיץ".
היא צחקה, רק צחקה ומחתה את הדמעות של הצחוק. אורלי סיפרה לי שהיא הפסיקה למרוח שפתון אדום. איני זוכר את אמא שלי בלי שפתון, איפור ופדיקור, ותספורת. כשאני הגעתי היא הייתה טיפ־טופ, גם עם שפתון. כך גם בשבת האחרונה. הייתי אופטימי, ושכחתי את הנרטיב שלי, להיות מציאותי. להביט לבעיה בעיניים.
ביום שני אורלי הזעיקה אותי בצהריים, בדרכה באמבולנס לאיכילוב. "רוני, זה הסוף. תגיע מיד". הגעתי ומיד הבנתי הכל. פה לא תהיה החייאה, אף שהייתה בהכרה. היא רק ביקשה ממני: "רוני, שלא ייגעו בי".
זה היה הקוד שלי ושלה, לוותר על החייאה ולהיקבר בבית עלמין אזרחי. היו לה כל ספרי התורה בדירה, אבל היא ברוגז עם אלוהים מאז מותה של איריס ז"ל.
אמא, אורלי ואני תמיד עשינו בשבילך מה שרצית. אנחנו יתומים עכשיו, אבל כבר מתגעגעים.