בלי שום תחושת חגיגיות ועם מעט מאוד תקווה התחלנו את שנת עצמאותנו ה־78. אומנם הצלחנו כבר להאריך ימים יותר מממלכת החשמונאים, הריבונות היהודית האחרונה שקדמה לנו בארץ ישראל, אבל התחושה היא שנכנסנו לימי דמדומים.
אבל אם יש מישהו שיכול להציל אותנו משקיעה במלחמה אינסופית וחסרת תוחלת בעזה – זה דווקא הנשיא האמריקאי. נכון, הוא רדוד, נטול כל ראייה אסטרטגית, ואת קווי היסוד של המדיניות שלו בארבעת החודשים בתפקיד אפשר לסכם במילים: "אני אגיד משהו ונראה מה יקרה".
אבל בינתיים לא קרה לו שום דבר טוב. כל ההבטחות, הקדימונים והאיומים התגלו כמילים ריקות: לא "שערי גיהינום" בעזה וגם לא ריביירה. לא הסכם בין אוקראינה ורוסיה, לא תקיפה באיראן על כל ירי מתימן. אפילו את גולת הכותרת שלו – מדיניות המכסים – נאלץ להכניס למקרר. זה מביא אותו בשבוע הבא למזרח התיכון כמי שצמא להישג מהדהד.
גם איש שיווק מוכשר כמוהו יודע שיהיה קשה מאוד להציג עסקת נשק במפרץ כהישג מונומנטלי של מדיניות החוץ שלו. הוא רוצה יותר, והלהיטות הזאת להביא הישג בכל מחיר, בעיקר כשהיא משולבת עם חוסר עניין בפרטים, טומנת בחובה סיכון לישראל.
הצבעת המילואימניקים
מול איראן דווקא בשלו התנאים להסכם גרעין משופר מקודמו: מעמדה האזורי קרס יחד עם קריסת הציר השיעי, הכלכלה שלה מרוסקת, ורצף הפיצוצים שפוקד אותה מגביר את תחושת אי־היציבות. האיראנים נערכו לנשיא קשוח, אבל היום הם מזהים שטראמפ מתעניין יותר בהכרזה ופחות במהות.
נתניהו, שהאמריקאים אפילו לא טורחים לעדכן אותו בפרטי המו"מ, יכול רק להתפלל שהמו"מ יקרוס והוא יוכל להגשים את משאלת חייו ולהורות על תקיפה צבאית של מתקני הגרעין האיראניים. האפשרות הזאת מרחפת באוויר, תרתי משמע, וכולנו שומעים מדי יום את קצב האימונים המואץ של חיל האוויר. אלא שתקיפה צבאית שלא תהיה מגובה במעטפת מדינית שתבטיח אחריה משטר פיקוח – לא תיקח מאיראן את הידע הגרעיני שכבר צברה, ובוודאי לא תעקר את השאיפות האיראניות ליכולות גרעיניות.
לכן מתקדם צה"ל בצעדים מדודים ומהוססים מאוד לקראת הרחבת הלחימה. גם התוכניות שכבר אושרו משקפות התקדמות איטית ומחושבת לתוך הרצועה, במאמץ להקטין ככל האפשר את מספר הנפגעים שיהיו לנו. המועד לפתיחת הפעולה נדחה לאחר ביקור טראמפ, בתקווה שעד אז אולי עוד יפתיע אותנו הנשיא האמריקאי, והפעם לטובה.
התרעות פיקוד העורף