בכל מצב שבו ממשלות ישראליות ניצבו לפני הכרעה בשאלה אם לוותר על שטחי מולדת שנכבשו ב־1967 תמורת הסכם מדיני, הן בחרו בפרובוקציה ובסיבוב אלים כדי לזכות בפסק זמן שיהרוג כלב או פריץ. אלא שלמרבה הצער והזעם הוא הרג והורג את חיילינו ואזרחינו. ב־1973 עלו לנו המשחקים האלה באלפי קורבנות, וב־1977 העם בחר באלטרנטיבה ימנית. המודוס אופרנדי של פרובוקציה וסבב אלים לא השתנו, אפילו החמירו.
מכאן ואילך תזכורת למי שעדיין לא הבין איפה הוא חי: אמצע אפריל 2002, אינתיפאדה. קולין פאואל, מזכיר המדינה של הנשיא בוש הבן, דרש הפסקת אש ושיחות להסדר עם הפלסטינים. יאסר ערפאת הסכים והורה על הפסקת פיגועים ועצר חמאסניקים. פאואל דרש מחוות. כניסת ארגונים הומניטריים לערים ש"נכבשו" אז כתגמול על התגברות הטרור ובהמשך פינוי הערים. במיידי דרש טיפול באוכלוסייה בג'נין, ובנוסף דרש להצמיד אופק מדיני למגעים להפסקת אש.
התנאי המיידי להפסקת האש היה ויתור על ציד חמושי אש"ף, וממשלת אריאל שרון הסכימה. עמי אילון, אז ראש השב"כ, סיכם: "מה שהיה קודם לא רלוונטי". שרון הסכים. סגנו של ערפאת, מרואן ברגותי, הורה לכל ראשי התנזים והחמושים הפלסטינים לנצור אש. ביניהם ראאד כרמי, בכיר בתנזים שבזמנו ניהל שיחות עם ארגוני שלום ישראליים.
לרגע הזה חיכה יצחק אילן ("הגרוזיני"), אז ראש מרחב שומרון בשב"כ. "כרמי הפיץ שמועה שהוא מתחייב להודנה", אמר אילן ל"המקור" של רביב דרוקר אחרי שנים. "הוא הפסיק לעשות פיגועים, אבל אנחנו ידענו שלמרות שהוא מפיץ את השמועות האלה הוא מתכנן פיגוע". חוץ מזה, במשך שבועות היה שרון יושב על הווריד של אילן ו"כל בוקר שואל אותי למה לא מחסלים את כרמי".
אחרי עשרה ימים של הפסקת אש ורגיעה מוחלטת, אמר ברגותי לכרמי: "אתה יכול ללכת לחברה שלך". כשיצא לרחוב, חוסל. יצחק אילן היה מאושר, או כמו שאמר באותם ימים רכז בכיר גונן בן יצחק: "כל אחד אצלנו רוצה עוד קרקפת בחגורה". החיסול של כרמי היה יצירתי. ובאמת, מי יכול להתרומם לגבהים של היצירתיות בשב"כ: או המטען שהוסלק בקיר שלידו חלף כרמי הרג אותו, או ש־15 הצלפים במשאית הסמויה תפרו אותו. באמ"ן ובצה"ל ראו בחיסול כרמי "כישלון שמנע את מימוש הפסקת האש".
לגדוע את הדיאלוג
המטרה הבאה הייתה ברגותי. תא"ל (במיל') אילן פז, כיום אקטיביסט שלום, היה אז מח"ט רמאללה שפיקד על החמ"ל מחוץ לביתו של ברגותי. כשפז שמע בקשר שברגותי נתפס, הרים קשר למפקד האוגדה יצחק ג'רי גדעון ואמר לו: "אנחנו יודעים שברגותי הוא מפקד פוליטי. לפני שאנחנו לוקחים אותו, אני מציע לחשוב עוד פעם". ג'רי השיב: "זאת הפקודה, נקודה".
ברגותי היה בר השיח המתון ביותר של מדינת ישראל, כולל הערכת השב"כ. נדמה לי שאהוד יערי, שהיה בר שיח שלו, היה מסכים עם ההנחה שעל פי דיבוריו, מעשיו וכוונותיו הוא רצה להגיע להסדר כולל. בקשות שב"כ לחיסולו לא היו עקב היותו פצצה מתקתקת, אלא תשתית מתקתקת, ולא אושרו, על פי גונן בן יצחק, על ידי דרג מדיני (אהוד ברק).
התשתית לחיסול מנהיגות פלסטינית שמוכנה להידבר עם ישראל הונחה שנה קודם לכן, באפריל 2001, כשחוסל קודמו בתפקיד של ראאד כרמי, ראש התנזים בטול כרם ת'אבת ת'אבת, רופא שיניים, שהיה "דמות משמעותית בציבור הפלסטיני". ת'אבת נפגש עם ארגוני שלום ישראליים במטרה לבסס דו־קיום, וחילץ חיילים שנקלעו לשטח טעון. הפעם ברק דווקא אישר את החיסול. יזהר דוד, רכז השב"כ שהכיר אותו ברמה האינטימית, אומר שלא היה שום טעם לפגוע בו. "חיסולו יביא להסלמה", טען דוד במטה ואפילו מחה בתקיפות.
יצחק אילן טען בזמנו כי "גם מנגלה היה רופא, ויזהר דוד טועה... הוא היה רוצח נקלה ומנוול שמקומו מתחת לאדמה, נקודה… אחרי חיסול אבו אל־עטא הרגנו להם 25 פעילים, היינו צריכים להרוג 2,500". הציטוטים הם אכן צ'רי פיקינג. לא כדי לצייר דמות רצחנית, אלא כדי להוכיח דפוס מחשבה ופעולה שאפיינו בכירים בשב"כ שמצאו דרך לתקשר עם דרגים פוליטיים.
עד כדי כך המצב היה בעייתי, שלילה אחד נסעו שלושה ראשי שירות לשעבר (כרמי גילון, יעקב פרי ועמי אילון) לביתו של אבי דיכטר, מפקדו של יצחק אילן, כדי להבהיר לו מה דעתם על התנהלות השב"כ בשירות אריק שרון. דיכטר, שהיה שיכור שלום כשברק נסע לקמפ דיוויד, התהפך מיד כאשר נבחר שרון אחריו והפך מחרחר מלחמה נלהב. מה שמסביר את אותה תקלה מובנית במבנה אישיותו של דיכטר "שלנו" תחת בנימין נתניהו.
אין לי טענות ליצחק אילן, שהלך לעולמו בשנת 2020. מדובר בבולדוג שכך אולף ומחויב לפעול ולהרגיש בדומה לזיגל, אימת עברייני הצמרת בשנות ה־70. כשאילן הולך על חיסול, הוא מצפה שגדוד טנקים ייכנס לפעולה בשכונה מתפרעת ("אז מה אם יהיו הרבה הרוגים פלסטינים?"). הטענות אינן כלפי השב"כ, אלא כלפי אריק שרון, שכדרג מדיני ידע והבין. הוא אישר את חיסול ראאד כרמי ותפיסת ברגותי כמנהיג באמצעות משפט ראווה (אזרחי, לא בית דין צבאי).
המטרה הייתה לגדוע את הדיאלוג הישראלי־פלסטיני. הדחיפוּת הייתה הפסקת האש ובייחוד סכנת השיחות על ההסכם שאחרי הפסקת האש. בדיוק, אבל בדיוק, כמו בימים האלה. ברגותי נידון אז לחמישה מאסרי עולם ו־40 שנה נוספות. השטח הפלסטיני הגיב בשלוש שנים של פיגועי תופת ותגובות קטלניות מצידנו.
האם שרון רצה לטרפד את האופציה המדינית? "כנראה", עונה עמי אילון. על פי אהוד יערי, "רק פעם אחת הכשיל שרון הסדר אפשרי לקראת 2005, כאשר סירב לכל הצעה שדיברה על מו"מ, וצידד רק בחד־צדדיות". בדיוק כמו בימינו, עם טוויסט סוריאליסטי מטורף ברמה של טריפ LSD: ממשלת הלא־לא של נתניהו פועלת היום כמו השב"כ בימיו הפרועים. השב"כ של היום ממשיך לחסל טרוריסטים פלסטינים, כי זה מה שהוא יודע לעשות. במקביל השב"כ נאבק נגד הממשלה, שיש לה מדיניות חיסולים משלה.
למה? השב"כ טוען שהיא מחסלת את הדמוקרטיה. וכמה מסכנים האוהדים שנאלצים להחליט בין חיסול דמוקרטי לחיסול דיקטטורי.