בשבוע שעבר הסתיים פרק הזמן שתחילתו ביום הזיכרון לשואה, המשכו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וסיומו ביום העצמאות. כעת הגיע זמן סיכום ביניים למה שמתחולל כאן מאז 7 באוקטובר. להלן עובדות, לא ויכוח.
ישראל הפרה באורח חד־צדדי את ההסכמות האחרונות שהיו עם חמאס. במהלך השלב הראשון, ובמיוחד בסיומו, היא טרפדה כל המשך לשלב שני ושלישי כפי שהיה מוסכם בתיווך המשותף של ג'ו ביידן ודונלד טראמפ, כמה ימים לפני הכתרת האחרון לנשיא ארה"ב.
מאז שישראל חידשה את המלחמה, רוב הפעולות ההתקפיות של הצבא, בפרט של חיל האוויר, נראות כמו פשעי מלחמה לכאורה. מטוס קרב עם פצצות כבדות שיורד על מאהל פליטים כדי לפגוע בסמ"פ של חמאס שברח לשם מג'באליה, ועל הדרך ממית כמה עשרות נשים וילדים – מבצע לכאורה פשע מלחמה. נכון שזה אף פעם לא יהיה ג'נוסייד, כי כל תגובה לזוועות חמאס ב־7 באוקטובר לא תוגדר לעולם כרצח עם, אבל קיימת אפשרות שבמסגרת ההתגוננות, מתקפת הנגד והנקמה, שכולן הכרחיות, תהיה גלישה לפשעי מלחמה. אין ספק שתהיה גלישה כזו, כאשר המנהיגות האזרחית מעודדת זאת וגנרלים מעלימים עין או תומכים בגלוי. עכשיו, נראה שיש יותר פשעים מאשר מלחמה, והפשעים לא מטופלים.
לא משנה כמה פעמים יגידו זאת, אבל לחץ צבאי לא מביא להתגמשות חמאס. כאשר ממשלת ישראל מודיעה שחיסול חמאס יותר דחוף מהשבת החטופים – היא גוזרת את דינם למוות. גם לחץ הומניטרי לא משפיע על שחרור חטופים. אולי ישפיע, נראה. אבל כמה עזתים צריכים למות ברעב כדי שישוחרר חטוף אחד? האם יש בכלל סיכוי שלחץ כזה ישפיע? חמאס עלול להרוג או להרעיב את החטופים למוות כאשר הרעב מתקרב. לפי דברי טראמפ ושרה נתניהו, נראה שמאז פיצוץ העסקה בידי ישראל אבדו עוד שלושה חטופים חיים.
כל ממשלה שלא מוכנה לעשות כל הסדר כמעט בכל מחיר – ודאי ממשלה שמפירה הסכמים שהיא יזמה אותם וחתמה עליהם – היא ממשלה שמפנה את גבה לאזרחיה החטופים. אבל ממשלה שמקצצת משכר רעב של גננת ובו בזמן מעלה את שכר השרים והח"כים מ־44 אלף שקל לכל מיני תחנות בסולם עד 85 אלף שקל ועושה זאת תוך כדי מלחמה – אינה ממשלה, אלא חבורת ליסטים ופיראטים. למעשה, קשה להצביע על מעשה אחד שלה שאולי ראוי לציון חיובי נמוך.
בינתיים, ישראלים מובילים מדברים ברגליים והולכים לארצות אחרות. אקדמאים, רופאים, יזמי הייטק וסתם מיואשים כבר לא כאן, או בינתיים לא חוזרים.
בלי ועדת חקירה
ויש משהו בדרך, כאילו עוד מעט – פעולה קרקעית עצימה בעזה. צבא ההגנה לישראל שעשה כבר כמעט הכל ברחבי רצועת עזה ועוד מעט יחגוג שנתיים למלחמה הזאת – הולך לנסות שוב. לטענתו, אין לו מספיק חיילים (הללויה, השתמטות החרדים שעוד מעט תהיה בחקיקה), אבל יש לו ציוד וחימוש שבעבר לא היו לו מספיק (טענה די מפוקפקת). התוצאה האפשרית היא שהמוני עזתים ימותו ועשרות ואולי מאות חיילים ייהרגו.
אין שום סיבה להאמין שהכניסה הבאה של אוגדה לג'באליה תהיה מוצלחת יותר מכל הפעמים הקודמות – כי לא קרה שום דבר בצבא שיעיד כי הצליח להיות יותר טוב מהצבא הכושל שהיה ב־7 באוקטובר. מקצועית, הצבא נכשל בכל פרמטר אפשרי, ואת זה הצבא אומר בעצמו ומדגיש מחדש בכל תחקיר שהוא מפרסם. תזכורת: הווייטקונג לא הובס בווייטנאם, אנשיו ירדו למחילות ועכשיו הם בשלטון; הטליבאן ברחו להרים הגבוהים באפגניסטן ועכשיו הם בשלטון. הסופרת ברברה טוכמן כבר מתה 36 שנים, אבל מצעד האיוולת נמשך.
ויש כל כך הרבה גיבורים בצבא. ברור, כי הדרך היחידה שנותרה לכפר על הכישלון הנורא ועל חוסר המקצועיות הזועק לשמיים היא הקרבה עצמית. הם נהרגו כי רק מותם יכול היה לחולל שינוי בתמונת הקרב. פולחן הגבורה חשוב, אבל לפעמים הוא משכיח את הכישלון ואת הצורך לטפל בסיבותיו. בכל חודשי המלחמה הארוכים לא קרה דבר בצבא שמצביע על שיפור משמעותי ואמיתי ברמה המקצועית.
במשמעת חלה הידרדרות נוספת חמורה, שניזונה גם מאידיאולוגיות פוליטיות שיותר מדי גנרלים מזדהים עימן. יש רמטכ"ל חדש, פחות מרשים מקודמו המיוסר והכושל. ובמקום דובר פעלתן, שגם מטייח לא מעט אבל עם הבלחות מרשימות של אומץ לב מקצועי ואינטלקטואלי – יש עכשיו לצה"ל דובר ששותק רוב הזמן, ולא שיש מישהו אחר שמדבר.
לביקורת הזאת על הצבא יש רק יוצא דופן אחד: חיל האוויר. אומנם מתבצעות הפצצות כמעט ללא הבחנה ברחבי הרצועה, והיו גם בביירות, אבל כשזה הגיע לחות'ים ולאיראן – כנראה שעוד לא נעשו דברים מפוארים כאלה באף צבא אחר בעולם. ויש מזל שהיו מנהיגים יצירתיים לפני הרבה שנים במוסד, שהכינו את הביפרים שהביסו את חיזבאללה; ויש עצבות גדולה לגבי העובדה שצבא היבשה זנח כמעט לחלוטין יצירתיות ותחבולנות. פעם ידעו לעשות כמעט רק את זה.
וזאת תמונת המצב שציירו השליטים והקודקודים: חיזבאללה הוא האיום המרכזי שישמיד חלקים נרחבים מישראל, חברת החשמל צפתה עלטה, וראש הממשלה האמין שרוב המגדלים בתל אביב יוחרבו. באותו זמן סיפרו שחמאס מורתע. בפועל, הכל היה הפוך. חיזבאללה היה נמר של נייר, וחמאס נמר טורף. ובישראל – לא ידעו, לא ראו, לא הבינו, לא זיהו. לא צריך ועדת חקירה ממלכתית – צריך שכולם יעזבו וייבחרו חדשים במקומם.
מחאה? משחק ילדים
במלחמה הזאת הפסידה ישראל ביום הראשון ויכלה לנצח בה כמעט בכל אחד מ־500 פלוס הימים מאז, אבל ישראל מתעקשת להנציח את התבוסה.
ועכשיו ישראל מאיימת לכבוש גם את סוריה. עוד לא הצליחה לעשות סדר בבית חאנון או בג'נין - אבל קדימה לדמשק. נעזור לאחים הדרוזים בסוריה, כמו שהם עזרו לאחיהם בישראל כאשר היהודים העיפו אותם לשוליים עם חוק הלאום.
ויש עוד. התקשורת שהולכת עם הממשלה ועם הצבא לכל מקום שאלה מובילים. כוכבי התקשורת המסורתית (שחלקה שופרות בזויים של תעמולה ורעל, וחלקה האחר מקורנפת ברובה) מתפנים מפעם לפעם מסבבי ההרצאות (על המלחמה) המעשירים אותם, כדי להציג קצת אמת – בעיקר סיפורי גבורה והתקרבנות וקצת פרשנות מתריסה מול השלטון.
ישראל לא יודעת, כי לא מדווחים לה מה צבאה מחולל בעזה. אפילו לא נעצרת רגע לחשוב מה פירוש שנהרגו כבר יותר מ־2% מיושביה, נפצעו פי שניים ונהרסו אולי 70% מהמבנים שם. מספרים כאלה בישראל, זה אומר 250 אלף הרוגים וכמעט חצי מיליון פצועים. התקשורת אומרת שחמאס אשם בקריסת המשא ומתן, אבל הוא לא. אנשיו קיימו כל אות בהסכם. ממשלת ישראל פוצצה את המגעים, ולא בפעם הראשונה. הממשלה הזאת לא רוצה הסכם, כי היא לא רוצה את הפסקת המלחמה.
שנה וחצי אחרי מלחמת העולם השנייה כתב המחזאי ארתור מילר (לימים גם בעלה של מרילין מונרו) את "כולם היו בניי", על התעשרות ועושק בזמן מלחמה. במחזה מדובר על יצרן ציוד מלחמתי שייצר ברשלנות ובזדון כלי מלחמה פגומים, שלוחמים נהרגו בגינם. הדבר הזה עוד לא התגלה כאן, אבל בהחלט היו כאן גורמים שנהנו מרווחי מלחמה עצומים – חברות תעופה, בנקים, חברות ביטוח, ויש כנראה עוד. והיו רבים שספגו הפסדי מלחמה קשים. אבל אין כאן ממשלה שתדאג לגבות לטובת המפסידים בכלל ולטובת העוטף, הצפון והמילואימניקים בפרט – את הרווחים העודפים האלה.
החטופים והשכול הם נושאי טאבו, בצדק. אבל בהשוואה לדברים שראיתי במחאות אמריקאיות, מסלמה באלבמה ב־1965, דרך מהומות ווטס בלוס אנג'לס, אוניברסיטת קולומביה בניו יורק והוועידה הדמוקרטית בשיקגו ב־1968 – המחאות הישראליות הן משחק ילדים.
בקמבודיה, בצ'כיה ואפילו בתוניסיה אנשים שרפו עצמם למוות כמחאה; סרבנות ועריקות היו אמצעי התנגדות כמעט בכל מקום. ואצלנו? דגלים וכיסאות צהובים, מצגות, נאומים, סיכות, שרשרות וסרטים מונפים מול שוטרים בריונים. משפחות חטופים מבוזות בכנסת ומגורשות מדיוניה. וזהו. אין התקוממות, אין מרי. כל יום גרוע מקודמו, ואביגדור ליברמן אומר: שום דבר טוב לא מאיים עלינו. אז בינתיים לא נותר אלא להתגעגע לייאוש ולתקוות של 8 באוקטובר.
הכותב הוא לשעבר העורך הראשי של "מעריב"