זה לא מקרי. מדובר באסטרטגיה שלמה. טראמפ מכיר את החוק הראשון של שליטה בזירה התודעתית: כשהם מתמקדים בך – הם לא שולטים בסיפור. ולכן, הוא עושה הכל כדי לוודא שאף אחד לא יוכל לצפות את הצעד הבא. לא הצבא שלו, לא בעלי בריתו – ולא אויביו.
וכמובן, כדי לסיים את החבילה, טראמפ השאיר אותנו עם הבטחה ל"הכרזה מאוד מאוד גדולה" שתגיע בקרוב. לא נאמר מתי, לא נאמר על מה – רק שזה יהיה "משהו שלא דיברנו עליו בכלל". כי למה להסתפק בעובדות, אם אפשר לייצר מתח?
ההתעלמות מהבקשה הישראלית לביקור, ההודעה העצמאית על החטופים והברית המרוככת מול החות’ים – כולם מאותתים על סדר עדיפויות חדש. טראמפ לא מסתיר את זה: אמריקה לא תספק רשת ביטחון אוטומטית, בטח לא אם היא לא משרתת את מטרותיו הפוליטיות הפנימיות.
אל תצפו לכלום
טראמפ יוצר מציאות שבה אי אפשר לבנות עליו. זו הדרך שלו ליצור שליטה. אם נתניהו בונה נרטיב על הכרעה, טראמפ בונה נרטיב על חוסר צפיוּת. והבעיה שלנו היא שנראה שלא הפנמנו את זה. כל עוד נמשיך לצפות שארה"ב תעמוד לצידנו מתוקף היסטוריה או ערכים – אנחנו עלולים לגלות מאוחר מדי, שדווקא ברגע האמת – היא הפנתה את המצלמה למקום אחר.
טראמפ פיתח לאורך חייו העסקיים תפיסה בינארית של העולם: או שאתה השולט או שאתה הנשלט. והדרך היעילה ביותר לשלוט היא להפוך את הסביבה לתלויה בך רגשית וקוגניטיבית. כשאנשים (או מדינות) אינם יודעים מה יקרה, הם מפתחים מה שהפסיכולוגים מכנים "תלות נרכשת" - תחושה שרק דרך הבנת רצונותיו של האדם החזק ניתן להשיג ביטחון.
המערכת הקוגניטיבית של טראמפ אינה פועלת על פי עקרונות אידיאולוגיים קבועים, אלא על פי תפיסת "עסקה" מתמדת. כל אינטראקציה נמדדת בשאלה אחת: האם זה מגדיל את כוחי או מקטין אותו? לכן, גם בני ברית קרובים עלולים למצוא עצמם מושלכים אל מתחת לגלגלים אם הם מתחילים לפעול בצורה צפויה מדי או עצמאית מדי.
לטראמפ יש הנאה ממשית, כמעט ממכרת, כשהוא גורם לאנשים להיות מופתעים, מבולבלים או כועסים. ומה שמעניין במיוחד הוא שהצורך בשליטה מתגבר כשטראמפ חש מאוים. ככל שהלחץ עליו גדל - כך יגדלו ההפתעות, השינויים הפתאומיים והצעדים הבלתי צפויים. זוהי תגובת הגנה פסיכולוגית: אם אף אחד לא יכול לצפות מה אעשה, אף אחד לא יכול לתכנן נגדי.
ישראל, כמדינה הנתפסת כבעלת ברית קרובה, עלולה דווקא למצוא את עצמה בחזית הטלטלה הזאת. לא כי לטראמפ יש משהו נגד ישראל, אלא כי עבור אישיות כמו שלו, הפגנת עוצמה כלפי מי שסומך עליך מעבירה מסר חזק יותר לכל שאר השחקנים בזירה: ראו מה אני מוכן לעשות אפילו לחברים שלי.
לניתוח הזה מתווסף גם היבט פסיכולוגי־חברתי מעניין. טראמפ פיתח מה שמכונה "אינטואיציה רגשית גבוהה" - היכולת לזהות במדויק אילו פעולות יעוררו את התגובות הרגשיות החזקות ביותר. זו אינה אמפתיה במובן המסורתי (הבנת רגשות הזולת מתוך דאגה), אלא מיומנות מדויקת בזיהוי כפתורי הלחץ הרגשיים של הקהל.
ישראל, וכל מדינה המבקשת לנווט את מערכת היחסים עם טראמפ, חייבת להבין: לא מדובר באדם שניתן לרצות באמצעות נאמנות או הזדהות אידיאולוגית. מדובר באישיות המונעת מהצורך העמוק להיות בלתי צפויה, בלתי ניתנת לשליטה, ובעיקר - בלתי ניתנת להחלפה - ושם ישראל צריכה לפעול.
התרעות פיקוד העורף