טראמפ לא מנסה להבין את נתניהו ואין לו כוונה לפענח את נתניהו. במקרה הכי גרוע, הוא יפצח את נתניהו, והנטישה המהדהדת של ישראל בסיפור החות'י עוד עלולה לחזור על עצמה עם האיראנים, שזה חמור שבעתיים. מבחינת טראמפ, שנתניהו ינסה להבין אותו. מבחינתו, נתניהו זה רעש רקע. הפתיל של טראמפ קצר יותר מהכהונה של אלי שרביט כראש השב"כ. אין לו בדל של סבלנות, והוא לא סובל דחיינות. הוא לא יודע לדחות סיפוקים. הוא רוצה הכל כאן והכל עכשיו. טראמפ בא לעשות עסקים, ומי שלא זורם איתו, נשאר מאחור.
מישהו שמכיר היטב את נתניהו ועבד איתו תקופות ארוכות, אמר לי במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות שאם זה היה תלוי בנתניהו, עדיף שקמלה האריס תנצח. לא האמנתי. אתה עוד תאמין, אמר לי. עכשיו אני נוטה להאמין. עם קמלה האריס, אמר לי המקור, חייו של נתניהו יהיו סוגים בשושנים. הוא יוכל להסביר לבייס הימני שלו שאי אפשר, האמריקאים לא מרשים, לא בעזה ולא באיראן ולא בלבנון ולא בסוריה, ומצד שני הוא יקרקס את הממשל האמריקאי עד שאנשיו יאבדו את רצון החיים שלהם (זה כבר קרה להילרי קלינטון, לג'ון קרי ולכל האחרים), וכך הוא יעשה את מה שהוא הכי אוהב לעשות ועושה הכי טוב בעולם: יעביר את הזמן בלי לעשות כלום. בשורה התחתונה, הוא יישאר ראש ממשלה הרבה אחרי שהנשיא/ה התורן ייעלם בספרייתו הנשיאותית. כך היה, כך יהיה.
עד שטראמפ הגיע. נהוג להגיד על טראמפ ש"הלב שלו במקום הנכון". אני משער שזה נכון. הנטייה האינסטינקטיבית שלו היא לתמוך בישראל, וזה מצוין. אבל העיניים של טראמפ לא מחויבות ללב שלו. הן משוטטות למחוזות אחרים, אלה שמעניינים את הכיס שלו: לקופה הגדושה של הסעודים והאמירותים, להזדמנויות עסקיות, למלחמת הסחר עם סין. טראמפ הוא איש עסקים, ומלחמות זה הדבר האחרון שהוא רוצה. הוא מעדיף שלום כי זה טוב לעסקים, והוא רוצה פרס נובל לשלום כי הוא נרקיסיסט. אנשיו באו לנתניהו ולרון דרמר עם תוכניות, עם לוחות זמנים, עם סדרה של פעולות שצריכות להתבצע. עבר חודש, עברו חודשיים, תכף חצי שנה, וכלום. במקום לקוות שהדברים ישתנו בחצי השנה הבאה, הם פשוט ממשיכים הלאה.
אז טראמפ מגיע לכאן תכף ומבקר בריאד, בדוחא ובאבו דאבי. מדלג עלינו. אתם זוכרים מה עשו לאובמה אחרי שעשה מעשה דומה, נכון? עקרון הפעולה של טראמפ פשוט: הוא מגיע למקום שבו יש סיכוי לחתום על עסקה. הוא לא מבזבז את זמנו על קשקושים. ההערכה היא שהסבב הזה יביא לו עסקאות של טריליון דולר עם הסעודים ועוד טריליון עם האמירותים. בגדול, הוא רצה מאוד לשתף גם אותנו באירוע. אבל נתניהו מערים עליו קשיים ומושך זמן. אז הוא איבד את סבלנותו.
אני לא יודע איך זה ייגמר. אף אחד לא יודע איך זה ייגמר. גם טראמפ לא יודע איך זה ייגמר, כי אחרי שכתבתי את כל זה, הנשיא האמריקאי הגחמן, עם הפתיל הקצר, הרדיפה האובססיבית אחרי כבוד והאופי הילדותי, יכול גם למצוא את עצמו בתוך מלחמה. כפי שהורה על חיסולו של קאסם סולימאני כמעט בטעות, כך זה יכול גם לקרות עכשיו. אם זה יקרה, כולנו נשמח מאוד שזה יקרה מול איראן. אבל בינתיים, עושה רושם שהרכבת של טראמפ שחיכתה לנו בתחנה עד עכשיו, יוצאת לדרכה. בלעדינו.
אם זה יקרה, ואם יתברר שנתניהו מחמיץ את העסקה הסעודית רק כדי להמשיך לשמש כזנבם מוכה הפרעושים של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', זה יהיה 7 באוקטובר מדיני שתוצאותיו יהיו הרות אסון. אם במקום לעצב מזרח תיכון חדש אמיתי לדורות קדימה, נתניהו ימשיך להתמקד בהחייאת הקואליציה האסונית שהקים כאן, רק כדי לשרוד – זה יהיה להוסיף חטא על פשע 7 באוקטובר המקורי. קשה להאמין שזה אכן קורה. צריך להתפלל שנתניהו יתעשת ברגע האחרון. עוד לא מאוחר מדי.
ביום רביעי פורסם בערוץ 12, כי בשיחה עם משפחות חטופים אמר השבוע בכיר ממשל אמריקאי ש"אם עד היום החטופים שילמו את המחיר של אי סיום המלחמה, אז היום המחיר יהיה הרבה יותר כבד לישראל, ולא רק לחטופים. הנשיא טראמפ נחוש להתקדם לעבר עסקה משמעותית עם סעודיה גם ללא מעורבות ישראלית. הסכם הפסקת האש זה רק קדימון, ואם ישראל לא תתעשת, אז גם עסקת המילניום תיעשה בלעדיה. יש לנו תקווה שישראל תנצל את הרכבת ההיסטורית שיצאה לדרכה, אבל ארה"ב לא תמתין בתחנה".
למחרת, ביום חמישי, פורסם ברויטרס שטראמפ הסיר את דרישתו שסעודיה תכונן נורמליזציה עם ישראל בתמורה להסכמה אמריקאית לפרויקט גרעין אזרחי בשטחה. במילים אחרות, טראמפ יוצא לעסקה הסעודית בלעדינו. וזה אסון.
ממשל טראמפ גם לא טרח להודיע לנו מראש שהוא סוגר עניין עם החות'ים. לא רק שהוא סוגר עניין, הוא גם לא טורח להכניס אותנו לדיל. החות'ים יכולים להמשיך להפציץ אותנו ולהטיל עלינו סגר ימי, העיקר שהם מפסיקים להפריע לאמריקאים. טראמפ אפילו שיבח אותם על אומץ ליבם. ואם זה לא לזרוק אותנו מתחת לגלגלי הג'חנון התימני, אז מה כן? נתניהו ודרמרו נתפסו גם כאן בהפתעה מוחלטת. כדי להמחיש את עוצמת האירוע, הוסיף הסנאטור לינדזי גרהאם, אולי האוהד ביותר את ישראל בסנאט בכל הזמנים, עצה משלו: "לחבריי בישראל", הוא צייץ, "עשו את מה שאתם צריכים לעשות כדי להגן על המרחב האווירי שלכם ועל אנשיכם". או, במילים אחרות: אתם לבד. שיהיה לכם בהצלחה. אנחנו נעודד מהיציע.
זוכרים שנתניהו הדיח את ראש המוסד ואת ראש השב"כ מהמו"מ לעסקת חטופים והציב במקומם את דרמר? האיש שאף אחד מאיתנו לא יודע מי הוא באמת, האיש שלא מוציא הגה מפיו ואם הוא כבר מתראיין פעם בדור, זה באנגלית. האיש שנואם אפילו ביום הזיכרון בשפה האנגלית. שלא שירת בצבא, שלא מכיר את החוויה הישראלית מבפנים, שמדבר אנגלית שעד לא מזמן כינינו אותה "רפובליקנית" ועכשיו מתברר שגם זה לא.
אז מאז שדרמר קיבל את המושכות, הסוסים ברחו מהאורווה. אין חטופים, אין עסקה, אין מו"מ, אין תיאום עם האמריקאים. אין לישראל בוושינגטון גורם שמחזיק קשר אינטימי עם הנשיא או עם האנשים הקרובים אליו. לדרמר היה קשר כזה עם מייק וולץ, היועץ לביטחון לאומי, מנוחתו עדן. ובכן, הנ"ל ז"ל.
ומה עם השגריר, אתם שואלים? טוב, תודה. יחיאל לייטר הוא איש חביב וראוי, אבל אין לו שום סיכוי לספק את הסחורה. בוושינגטון הוא נחשב לאוויר. אין לו רקע דיפלומטי, הוא לא מכיר את וושינגטון, לא מכיר את הגבעה, לא מצוי בחומר, לא מסוגל להשפיע ולא מסוגל לדחוף את עצמו, אפילו בכוח, לתוך החדרים החשובים באמת כדי שנהיה בתוך הלופ שבו נגזר גורלנו.
כל זה הוא מעשה ידיו של נתניהו להתפאר. אבל כאמור, זה עוד לא מאוחר מדי. הוא עוד יכול להתעשת. זה לא רק הסעודים. זה לא רק החות'ים. זה גם האיראנים. טראמפ מסוגל להגיע להסכם גרוע עם האיראנים ולהצהיר עליו כ"עסקת המאה החלומית ביותר מאז אדם הראשון". מה שיצחיק באירוע הוא שנתניהו ייאלץ להסכים איתו. אם הוא ינסה לעשות לו מה שעשה לאובמה, הוא יגמור כמו מייק וולץ. אבל יש עוד אופציה: שטראמפ לא יצליח להגיע להסכם עם האיראנים, יאבד עניין וישאיר גם אותנו לבד באירוע.
בניגוד לחות'ים, בסוגיה האיראנית ישראל חייבת את ארה"ב. זה לא נתון לשיקול דעת. הסיוע האמריקאי חיוני להצלחת מהלך צבאי מאלף ואחת סיבות. ולא מדובר רק בסיוע מדיני. ודי לחכימא. מה גם שבעוד שנתיים צריך לחדש את הסכם הסיוע הביטחוני לעשור הבא. הנשיא אובמה, למרות כל מה שנתניהו עולל לו, כמעט לא פגע בסיוע. אם נתניהו היה מתרצה בזמנו, ההסכם היה יכול להיות טוב בהרבה, אבל אובמה השתדל לשמור על העיקרון ועל היתרון האיכותי שלנו והפגיעה הייתה מינימלית. עם טראמפ זה עלול להיראות אחרת. המחיר שאנחנו עלולים לשלם על הריקבון המתקדם שפשה במי שמכונה "ראש הממשלה", יהיה גבוה מאוד. כאילו עד עכשיו לא שילמנו.
ובכן, רק מה שהתגלה עד עכשיו, זו רעידת אדמה משוגעת. כל ראש ממשלה אחר, בכל מדינה בעולם, היה ממלט את עצמו לאי מצורעים כלשהו למחרת הגילויים הראשונים בפרשה (שנחשפה על ידי עופר חדד בחדשות 12 ובר פלג ב"הארץ"). כל איש מודיעין יגיד לכם שברור שהמודיעין הקטארי הפעיל כאן סוכנים. אתמול פורסם שהיו מילות קוד מיוחדות בהן נעשה שימוש בהפעלה הזו. הסוכנים הללו היו, על פי החשד, מקורבים לראש הממשלה. רמי איגרא, בכיר במוסד לשעבר, אמר את זה גם און רקורד, בפגוש את העיתונות: "זה נראה כמו גיוס סוכנים קלאסי". איגרא, אגב, עסק בדיוק בזה בשנותיו במוסד.
עצוב לי לראות את מסע ההגנה והשתדלנות המיוזע של עיתונאים לא מעטים על יונתן אוריך. נכון, הבחור מוכשר והיה כנראה מקור משובח ואמין. בכל זאת, לדבר עם אוריך זה כמעט "מפי הסוס". הוא הסייס הראשי. ועדיין, אני שואל את עצמי איך יכולים קולגות שלי להגן על שרץ כזה? (אין הכוונה לתיאור של אוריך עצמו, אלא של האירוע).
"הוא לא עובד ציבור". זה הטיעון המנצח של השבוע. אם הוא לא עובד ציבור, אז הוא בכלל לא כפוף לטרדה המיותרת הזו של ניגוד עניינים או הפרת אמונים. זה הכל שטויות. תנו לעבוד. תנו לקבל ריטיינרים. אל תפריעו. ראשית, זה לא נכון. על פי הפסיקה ועל פי החקיקה אוריך הוא עובד ציבור פר־אקסלנס, מלא־מלא. נקסט.
אני שואל את עצמי איך לא מתעוררת אצל סניגוריו המתנדבים של אוריך השאלה למה הוא, האיש הכי מקורב לנתניהו, וגם הכי משפיע, הוא לא "עובד ציבור"? איך יכולה לשכת ראש הממשלה להעסיק את היועצים הכי קרובים בקומבינה חיצונית, שהופכת אותם לחייזרים שאינם כפופים לחוקי המערכת? אין ארגון ממלכתי אחד שבו הדבר הזה יכול להתאפשר.
אלי פלדשטיין נכשל במבדק הסיווג הביטחוני של השב"כ. במקום להעיף אותו לכל הרוחות באותו רגע, בלשכת ראש הממשלה טיכסו עצה וקימבנו קומבינה: הוא יעבוד בכלל אצל המנכ"ל יוסי שלי, תכשיט בפני עצמו, וישתרבב ככה לתוך הדיונים והמסוקים בדלת הצדדית, ייחשף לכל הסודות הכי כמוסים תוך כדי מלחמה, וישלים הכנסה מקופת האוצר הקטארי.
כזכור, רק השבוע האשים נתניהו עצמו את קטאר בטרפוד עסקת חטופים, והבן שלו בילה שנה שלמה בשכנוע עוקביו שמדובר ב"מדינת טרור". אבל לא צריך את הבן שלו. קטאר מימנה את חמאס, לבקשת נתניהו, והעתירה על הארגון מיליארדי דולרים. חלק באותן מזוודות בסך 30 מיליון דולר בחודש, וחלק אחר ב"שחור", מתחת לרדאר, לאורך שנים.
כשהגיעו אנשי השב"כ ואנשי אמ"ן ואנשי "צלצל" לנתניהו והסבירו לו שהכסף שהוא מאשר עובר לטרור ולא משמש למחייתם של עניי עזה, הוא התעלם. כשמתברר עכשיו שבאותו זמן קטאר מימנה את יועציו של נתניהו, הוא מיתמם. ועוד לא הגענו לאוריך. הנ"ל הפסיק את הבדיקה הביטחונית שהיה אמור לעבור בשב"כ, באמצע התהליך. הוא סירב לעבור בדיקת פוליגרף. האם הוא הושעה? האם הוא סולק? האם הוא הורחק? לא. הוא המשיך כרגיל. הם מעסיקים אותו בכלל דרך הליכוד. שבועת האמונים האמיתית שלו היא לא לממלכה, אלא למפלגה. רק על הדברים האלה האדמה הייתה צריכה לרעוד כאן ולהפיל את מגדל השחיתות והרקב הזה. רק על זה.
מדובר בתהליך זוחל, שהפך לדהירה פרועה, של הפיכתה של ישראל לרפובליקת בננות, דיקטטורה אפריקנית חשוכה, על סטרואידים. כך רוקנו את השירות הציבורי מתוכן. כך משתלטים על כל עמדות המפתח, מפרקים את שומרי הסף, מרדדים את שדירת הניהול, מנהלים את המדינה עם ממלאי מקום המחויבים לאדוניהם וחיים על זמן שאול.
אין כללים, אין איזונים, אין בעל בית על המגרש ואין מבוגר אחראי. כשהשב"כ גילה שאב הבית במעון ראש הממשלה, אפי אזולאי, לוקח שוחד מספקים למעון, זה אמור היה להביא לשיגורו המיידי לחקירה משטרתית או לפחות הרחקתו לצמיתות. ובכן, ראש השב"כ נדב ארגמן בישר על כך בזמנו לראש הממשלה, שבישר על כך לרעייתו, שבישרה בחזרה שאזולאי לא הולך לשום מקום וממשיך כרגיל.
שלושה ראשי שב"כ רצופים, שניים מהם מינויים של נתניהו, סיפרו והעידו על דרישות מופקרות, מופרכות ומגלומניות של ראש הממשלה, שמנוגדות לחוק, לממלכתיות ולדמוקרטיה. אז העידו. הכל עובר. הכל תקין. שום דבר כבר לא מפתיע אף אחד. ולכן זה נגמר בתעשיית כסף קטארית בתוך לשכת ראש הממשלה מאחורי הגב של כולנו. רק דבר אחד נשאר קבוע, ברור ומוצק, כאי של יציבות: העובדה שנתניהו לא ידע.
העובדות: תיקי נתניהו נחקרו והוגשו הרבה לפני שגלי בהרב מיארה חלמה שתהיה יועצת משפטית לממשלה. זה כלל רשימת עדים, ראיות, עובדות ופרוצדורות. ליועמ"שית אין שום קשר לתיקים האלה, למעט העובדה שהיא עומדת רשמית בראש התביעה הכללית בישראל. מכיוון שמדובר בצנעת הפרט, ומי שמכיר את הפרטים מבין את האירוע, לא נדרש כאן שום גילוי נאות. מה גם שהעד עצמו אינו עד מרכזי, אלא זניח, בתוך רשימה של מאות עדים. הוא לא גיים צ'יינג'ר. התיקים היו קמים ומוגשים גם בלעדיו. היועצת המשפטית של משרד המשפטים קיבלה הודעה מוקדמת על הקשר הזה, אבל גם במקרה הזה לעניות דעתי זה מיותר. נו, טוב. אז מצאנו עוד פרגולה. ולא לשכוח: גם כאן, נתניהו לא ידע!
בסוף, זה לא יעזור להם. לאמת יש תכונה מוזרה כזו להשתרבב החוצה, במוקדם או במאוחר. את פרשת הצוללות הם קברו מזמן. היה כאן בסך הכל ניסיון לתפור תיק לראש הממשלה. הנה, אפילו מיקי גנור יוצא בלא כלום. ובכן, המקום היחיד שמיקי גנור עתיד לצאת אליו, לא בעוד הרבה זמן, הוא הכלא. ולא לזמן קצר. כך לפחות מסתמן מההחלטה המהדהדת של בית המשפט לדחות את כל טענותיו של עד המדינה לשעבר ולקבל את כל עדויותיו המוקדמות בפרשה ככתבן וכלשונן.
לאחר כל עלילות הדם שהועללו על הפרקליטות והחוקרים בסוגיה הזו, התברר שחקירתו של גנור הייתה תקינה, לא הופעלו מניפולציות פסולות, לא הופעל לחץ חריג, כל מה שאמר, אמר מרצונו החופשי ולאחר ייעוץ משפטי. מי ששכנע את גנור לבטל את מעמדו כעד מדינה, עשה לו שירות דוב ויהיה חתום, ככל הנראה, על עונש מאסר ארוך ומהדהד. זה מחזיר את גנור לדילמה המקורית: האם להגיד את האמת ולצאת עם עונש מופחת, או לשקר וללכת לבית הסוהר. הוא חשב שהדילמה הזו נפתרה. ובכן, היא לא.
הרמטכ"ל הורה השבוע לאגף כוח האדם בצה"ל להביא בפניו באופן מיידי תוכנית להרחבה ומקסום הוצאת צווי גיוס לאוכלוסייה החרדית. זאת לצד התארגנות והגברת יכולות הקליטה בצה"ל. זה צעד בכיוון הנכון. את הצעדים הנוספים לא הרמטכ"ל יכול לבצע. אלה סנקציות שהמדינה אמורה להשית על המשתמטים. אבל המדינה לא משיתה עליהם סנקציות. היא משיתה אותן עלינו. על המשרתים, על העובדים, על הנושאים בנטל, על הנשחקים עד דק.
מי שעוד מנסה להיאחז בקרנות השפע הוא אריה דרעי, שגינוניו מתחילים להיות גינוני אדמו"ר, אבל חצרו רקובה כמשחטת רכב בקלקיליה. דרעי מנסה למשוך זמן בהבטחות סרק, אבל האדמו"רים כבר לא באמת איתו. האחרון שמתפקד כרגע כפראייר התורן הוא הרב הירש, אבל גם זה יתפוגג מתישהו. הדד־ליין החדש הוא חג השבועות. רציתי לכתוב "נחיה ונראה", אבל לא בטוח שכולנו נזכה. בשבועות הקרובים חלק מאיתנו ייפלו בעזה, על מזבח פוליטי במלחמת שולל מיותרת.
לא, אני לא מתנגד למלחמה בחמאס. להפך, אני מטיף להפלת חמאס בכל הכוח כבר 20 שנה, פלוס־מינוס. אלא שעכשיו, אחרי 20 חודשי מלחמה, שבה הופעלה כל העוצמה שיש לצה"ל, שבה הושמד עיקר הכוח החמאסי ונהרגו כל מפקדיו ומנהיגיו, הגיע הזמן להחזרת החטופים, עד האחרון שבהם. מיד לאחר מכן נוכל להמשיך. לא יחסרו לנו הזדמנויות או תירוצים. עובדה, בלבנון אנחנו תוקפים כמעט כל יום. גם בסוריה. אף שיש לנו הסכם הפסקת אש קבועה עם ערבויות בינלאומיות. אז בעזה לא? הסיבה היחידה שמביאה את צה"ל עכשיו מחדש לשערי עזה, היא הפחד של נתניהו מבן גביר וסמוטריץ'. שלום הקואליציה שלו חשוב לו יותר, עדיין, משלומם של הישראלים שהוא האחראי העליון על הפקרתם.
אבל מכיוון שנתניהו יודע שהסיכוי למציאת "הניצחון המוחלט" במבצע הנוכחי דומה לסיכוי למציאת עשרות המתנות שנעלמו ממשרד ראש הממשלה בשתי הפעמים שבהן משפחת נתניהו נאלצה לפנות אותו, מה שנותר זה להשיג מראש אליבי. לאליבי קוראים אייל זמיר. לא סתם נתניהו נתן השבוע, בהתנדבות, את הקרדיט לתוכנית המבצע החדשה ("מרכבות גדעון") לזמיר. "זו התוכנית של הרמטכ"ל", אמר, וחזרו על זה גם כמה משריו. מה יקרה אם התוכנית הזו תיכשל? מה שכבר קרה בעבר. הם יברחו מאחריות, ויטילו אותה על זמיר. לו, אגב, אין שליטה על האירוע. צה"ל מקבל פקודה מהממשלה וצריך לבצע. זמיר יודע לבצע. גם פקודות בעייתיות, כמו הנוכחית.
זה מחזיר אותנו לפתיח של הטור הזה. מצד אחד ניצבים 21 או 24 בני אדם חיים עם לבבות פועמים ותקוות כמוסות ודמעות ניגרות. אחים שלנו, נואשים לחיות, נואשים להינצל, נרקבים במנהרות חמאס קרוב ל־600 ימים ולילות, בעיקר לילות. לצידם, ההזדמנות הבלתי חוזרת להשלמת מעגל השלום עם סעודיה, הידוק הכיתור סביב איראן והקמתה של הברית האזורית הנכספת. מן העבר השני עומדים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. זו הבחירה של נתניהו. עד שיוכח אחרת, הוא בוחר בצמד הפירומנים חסרי האחריות הללו, במשיחיות שלהם, בלאומנות שלהם, באטימות הלב שלהם. כי מה שמעניין את נתניהו, זה רק נתניהו.
התרעות פיקוד העורף