הדיפ סטייט לא עוצר: מתנגדי הממשלה יעשו הכל כדי לחזור | מיכאל קליינר

---

מנגד, בפינה השחורה, מהבהבים תשדירי הסתה ממומנים שבמרכזם בנימין נתניהו, האיש שלא לקח אחריות, לא הכה על פשע ולא התפטר. ובין תשדיר ממומן מתלהם למשנהו, משובצות כתבות אולפן נוטפות ארס, ומעגלי שיח במעמד צד אחד המהדהדים את תשדירי ההסתה הממומנים עד שקשה להבחין בין התשדירים לרפורטאז'ות.

מדובר בשטיפת מוח תפורה בחוטים גסים, המתעלמת במכוון מאבחנות יסודיות, כמו למשל מהעובדה שראשי גופי הביטחון היו בתמונת האיום בליל הפלישה לעוטף עזה - והתעלמו ממנו ברשלנות הרת אסון, ואילו מראש הממשלה הועלם המידע הזה שהיה מאפשר לו להורות על פעולות פשוטות שהיו מונעות את האסון, לו בוצעו.

מה שמתחוור מגישת התקשורת הוא שהשמאל נטש מזמן את כללי המשחק הדמוקרטי. הלקח שהוא הפיק ממערכות הבחירות מאז בחירות 2015 הוא שלא ניתן לסמוך על הציבור שמעניק לשמאל ניצחון בסקרים - וגוזל אותו בבחירות. לאחר אחת התבוסות הללו נפוצה האמירה שבוחרי הימין אומרים את האמת בסקרים ובקלפי משקרים.

לשיטת "הפרשנים", בהצבעה בקלפי - להבדיל משיחה עם סוקר - האמוציות השבטיות גוברות על שיקול הדעת. הם טועים. האמת היא אחרת לגמרי: כל ימות השנה חשוף הציבור הטרוד בענייני היומיום לתקשורת בלבד, וגם זה באופן שטחי ביותר. רק במערכת הבחירות נחשף הציבור, שמתחיל לגלות עניין בבחירות הקרבות, לטיעוני המפלגות בתעמולת הבחירות ופוגש שם לראשונה את הצד השני של המטבע. ואז נמחקים הפערים הגדולים ששטיפת המוח בתקשורת יצרה בקרב המשיבים לסקרי אמצע הדרך, ובסופו של דבר נקרא מועמד הליכוד לנשיא להרכיב ממשלה. מפלת 2015 נתפסה כמפלה אחת יותר מדי בעיני השמאל - והניבה החלטה אסטרטגית הרת גורל שהשפיעה על ההיסטוריה הפוליטית של ישראל.

מסמרים בלי ראש

אבל מאז בחירות 2015, שבהן הצליח בנימין נתניהו לחולל מהפך נוסח מנחם בגין ב־1981, בשבוע האחרון של מערכת בחירות שנראתה אבודה, הגיע מי שהגיע למסקנה שעם כפפות על הידיים ובמסגרת כללי המשחק, אין סיכוי לגבור על נתניהו - והוחלט לחפש דרכים חוקיות אחרות, פחות לגיטימיות, להיפטר ממנו.

בחירות 2013 היו האחרונות שבהן הניצחון של הליכוד, שרצה יחד עם ישראל ביתנו של ליברמן, היה צפוי. מאז, המכנה המשותף של כל מערכות הבחירות היה ביטחון של השמאל בניצחון, והלם אל מול המספרים היבשים שהניבו פעם אחר פעם ספירת הקולות בקלפיות.

שוב "דמוקרטיה עממית"?

למערכה הציבורית שמתנהלת היום נגד נתניהו והליכוד יש יעד אחד בלעדי שבו היא מתמקדת: היפוך המהפך של 1977 והחזרת השלטון ל"בעליו הטבעיים". בנסיבות של היום, הסכנה שהבחירות הקרובות יובילו פליק פלאק לאחור ל־1976 ראוי שתדיר שינה מעיני מי שאינו מתגעגע לימים שבהם הדמוקרטיה הישראלית הייתה, לא להלכה אך בפועל, "דמוקרטיה עממית", דוגמת מדינות הגוש המזרחי כמו פולין, הונגריה ומזרח גרמניה עד נפילת חומת ברלין.

בעולם ההפוך שבו אנו חיים, מואשמת המפלגה הדמוקרטית הגדולה היחידה בישראל ב"הרס שלטון החוק", ב"פוליטיזציה מסוכנת" וב"פגיעה בעצמאות המוסדות". כשהמאשימים הם אלה שהמציאו את "שלטון המפלגה האחת" והחזיקו את המפתחות לכל מוסדות הציבור. המפגינים הקבועים המניפים את השלטים הללו הם בעיקר אותם הפנסיונרים שמפלגתם המציאה את כל הרעות החולות שנגדן הם מפגינים.

במהלך העשורים הראשונים למדינה שלט מחנה אחד, מפא"י וממשיכיה, כמעט בכל תחום: ממשלה, הסתדרות, מערכת המשפט, רשויות מקומיות, התקשורת, הסוכנות היהודית, קק"ל, בנקים וקופות חולים. מי שלא היה חלק מהמערכת הזאת, לא נהנה מהגנה מוסדית, ממשרות ציבוריות או מגישה למשאבים. הייתה זו מערכת מונוליטית אשכנזית־חילונית של יוצאי תנועת העבודה.

המינויים נעשו דרך "חבר מביא חבר". אנשי חרות, יוצאי עדות המזרח, חרדים ואנשי ימין - חוו הדרה שיטתית. אם וכאשר יחזרו אותם אנשי מערכת לשלטון מלא, יהא זה בלי בלמים. ולכן קיים סיכוי גדול שהדפוסים ההיסטוריים יתחדשו. לאו דווקא משנאה, לא דווקא מרוע, אלא פשוט כי כך התרגלו לנהל מדינה, על פי אמונתם העמוקה שהמדינה זה הם.