ישראלים לא מעטים נותרים פעורי פה נוכח מה שמציירים להם בוקר, צהריים וערב כחוסר איזון במשוואה שמצידה האחד מתפטרים ראשי הצבא, אגף המודיעין והשב"כ, ומצידה השני המפקד העליון, ראש המערכת, ראש הממשלה בנימין נתניהו - נותר נטוע במשרתו. מטרת המיצגים התקשורתיים הללו היא להותיר בתודעה תמונה בשחור־לבן, שאלף מילים לא תוכלנה להקהות את עוקצה.
בתמונה הזאת נמצאים בפינה הלבנה: ראש אמ"ן אהרון חליוה שלקח אחריות והתפטר, מפקדו הרמטכ"ל הרצי הלוי שהלך בעקבותיו. ועימם, בראש אגף הטובים, כמגדלור של ערכיות, לא אחר מאשר רונן בר, האיש שהפך לאחר התפטרותו המותנית לדמות מופת נערצת, אייקון מוסרי, איש ללא רבב, שמאז מפקד מחוז ת"א של משטרת ישראל לשעבר, עמי אשד, לא קם כמותו בישראל.
מנגד, בפינה השחורה, מהבהבים תשדירי הסתה ממומנים שבמרכזם בנימין נתניהו, האיש שלא לקח אחריות, לא הכה על פשע ולא התפטר. ובין תשדיר ממומן מתלהם למשנהו, משובצות כתבות אולפן נוטפות ארס, ומעגלי שיח במעמד צד אחד המהדהדים את תשדירי ההסתה הממומנים עד שקשה להבחין בין התשדירים לרפורטאז'ות.
מדובר בשטיפת מוח תפורה בחוטים גסים, המתעלמת במכוון מאבחנות יסודיות, כמו למשל מהעובדה שראשי גופי הביטחון היו בתמונת האיום בליל הפלישה לעוטף עזה - והתעלמו ממנו ברשלנות הרת אסון, ואילו מראש הממשלה הועלם המידע הזה שהיה מאפשר לו להורות על פעולות פשוטות שהיו מונעות את האסון, לו בוצעו.
מה שמתחוור מגישת התקשורת הוא שהשמאל נטש מזמן את כללי המשחק הדמוקרטי. הלקח שהוא הפיק ממערכות הבחירות מאז בחירות 2015 הוא שלא ניתן לסמוך על הציבור שמעניק לשמאל ניצחון בסקרים - וגוזל אותו בבחירות. לאחר אחת התבוסות הללו נפוצה האמירה שבוחרי הימין אומרים את האמת בסקרים ובקלפי משקרים.
לשיטת "הפרשנים", בהצבעה בקלפי - להבדיל משיחה עם סוקר - האמוציות השבטיות גוברות על שיקול הדעת. הם טועים. האמת היא אחרת לגמרי: כל ימות השנה חשוף הציבור הטרוד בענייני היומיום לתקשורת בלבד, וגם זה באופן שטחי ביותר. רק במערכת הבחירות נחשף הציבור, שמתחיל לגלות עניין בבחירות הקרבות, לטיעוני המפלגות בתעמולת הבחירות ופוגש שם לראשונה את הצד השני של המטבע. ואז נמחקים הפערים הגדולים ששטיפת המוח בתקשורת יצרה בקרב המשיבים לסקרי אמצע הדרך, ובסופו של דבר נקרא מועמד הליכוד לנשיא להרכיב ממשלה. מפלת 2015 נתפסה כמפלה אחת יותר מדי בעיני השמאל - והניבה החלטה אסטרטגית הרת גורל שהשפיעה על ההיסטוריה הפוליטית של ישראל.
עד להחלטה זו, כישלונות השמאל טרם הולידו חריגה מכללי המשחק הקונבנציונליים. אומנם יצחק בן־אהרן הודיע בליל המהפך ב־ 77' שאין לכבד את תוצאות הבחירות, אבל עד מהרה חזר בו והסביר שבקריאה זו התכוון לבטא מילולית היעדר כבוד לבחירת הציבור. שמירת כללי המשחק באותן השנים הייתה גם פועל יוצא של הקמת ממשלות בראשות יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק ואריק שרון, שהעבירו את הסכמי אוסלו וההתנתקות.
מסמרים בלי ראש
אבל מאז בחירות 2015, שבהן הצליח בנימין נתניהו לחולל מהפך נוסח מנחם בגין ב־1981, בשבוע האחרון של מערכת בחירות שנראתה אבודה, הגיע מי שהגיע למסקנה שעם כפפות על הידיים ובמסגרת כללי המשחק, אין סיכוי לגבור על נתניהו - והוחלט לחפש דרכים חוקיות אחרות, פחות לגיטימיות, להיפטר ממנו.
בחירות 2013 היו האחרונות שבהן הניצחון של הליכוד, שרצה יחד עם ישראל ביתנו של ליברמן, היה צפוי. מאז, המכנה המשותף של כל מערכות הבחירות היה ביטחון של השמאל בניצחון, והלם אל מול המספרים היבשים שהניבו פעם אחר פעם ספירת הקולות בקלפיות.
הלם הכישלון של 2015 הכה בשמאל כברק בשמיים בהירים. העבודה בראשות יצחק הרצוג דהרה בסקרים. עמותת V15 כיסתה את הארץ בפרסומיה, הגבירה את האופוריה בשמאל והעמיקה את הדכדוך בימין. אחר כך בא האיחוד עם נסיכת המחנה הלאומי, ציפי לבני, ואפילו זאב ז'בוטינסקי גויס לקמפיין של העבודה. סקרי ערב הבחירות הרקיעו שחקים - והתוצאה: הליכוד זכתה ב־30 מנדטים במקום 20 מנדטים שצפו לה הסקרים האחרונים ערב הבחירות.
הלם הבחירות הללו גרם לעליית מדרגה בכמיהה לחסל את האנומליה אחת ולתמיד ולהחזיר את השליטה בממשלת ישראל ובכנסת לידי הציבור הנאור. זה ששלוחיו נאחזים מאז 1977 בציפורניים בעמדותיהם בממסד, ומשם מנהלים מלחמת גרילה נגד הממשלה והעומד בראשה תוך שימוש מרבי בדומיננטיות שלהם בבית המשפט, בפרקליטות, בצבא ושירותי הביטחון, בתקשורת, בכלכלה, בהסתדרות, במשק הממלכתי, בספורט ובתרבות. הם מתחפרים בעקשנות מול ממשלה שרוצה לגוון את המוסדות הללו ולאפשר לכל המגזרים והשבטים להשתלב בהם, למגינת ליבם של שלוחי האופוזיציה. הללו נאחזים בתפקידם בממשל כמו היו מסמרים בלי ראש ומצופפים את השורות. שמא, חלילה, בשם הדמוקרטיה, יחדרו למגדלי השן הנאורים נציגים של ההמון הנבער.
כשהפור האסטרטגי נפל אי אז לאחר בחירות 2015, נפלה החלטה אופרטיבית בשולחן בעלי הטורים בבית סוקולוב (לשעבר שולחן המאפיה השמאלנית) ובו אומצה הערכת המצב שעל פיה סילוק נתניהו באמצעות נשק פוליטי קונבנציונלי הוא משימה בלתי אפשרית – ושצריך לעבור לעידן הלא קונבנציונלי. למרבה הפלא, הילד שחשף את בגדי המלך החדשים במלוא הדרם היה האיש הפחות צפוי במקום הכי פחות צפוי. היה זה חבר הכנסת הכי רחוק מהליכוד בכנסת, מנהיג בל"ד דאז ג'מאל זחאלקה, שהטיח במנהיגי העבודה כי השמאל התייאש מהתקווה להפיל את נתניהו במגרש הפוליטי.
זחאלקה התייחס בעקיפין גם לתיקים הפליליים שצצו לפתע ממעמקי הפרקליטות הפלילית של רות דוד ושות', ובהם האישומים המופרכים, אך עתירי עדי המדינה, שנועדו לאלץ את נתניהו להתפטר תמורת עסקת טיעון שתותיר לו את חירותו וכבודו בתמורה לפרישתו. זחאלקה הציע לחבריו בשמאל להפיל את נתניהו בפוליטיקה ולא בצורה מלאכותית במישור הפלילי: "אתם הרי יודעים שנתניהו הוא לא עבריין, לכל היותר נהנתן", אמר.
זחאלקה צדק. מאז ועד היום מתנהל במנהרות התת־קרקעיות של הדיפ סטייט מאמץ תמידי לתרגם את דעת הקהל המוטה נגד הממשלה כדי לייצר כלים מלאכותיים, לא דמוקרטיים, במטרה לפגוע בממשלה ולסלק בכל דרך חוקית את העומד בראשה ולהורדתו מן השלטון - בין שבבית המשפט, בין שבניסיון להוציא אותו לנבצרות, ובין שבאמצעות ועדת חקירה המוגדרת בחוק "ממלכתית", שהרכבה יבטיח המלצה על סטרואידים להעברתו מכהונתו.
שוב "דמוקרטיה עממית"?
למערכה הציבורית שמתנהלת היום נגד נתניהו והליכוד יש יעד אחד בלעדי שבו היא מתמקדת: היפוך המהפך של 1977 והחזרת השלטון ל"בעליו הטבעיים". בנסיבות של היום, הסכנה שהבחירות הקרובות יובילו פליק פלאק לאחור ל־1976 ראוי שתדיר שינה מעיני מי שאינו מתגעגע לימים שבהם הדמוקרטיה הישראלית הייתה, לא להלכה אך בפועל, "דמוקרטיה עממית", דוגמת מדינות הגוש המזרחי כמו פולין, הונגריה ומזרח גרמניה עד נפילת חומת ברלין.
בעולם ההפוך שבו אנו חיים, מואשמת המפלגה הדמוקרטית הגדולה היחידה בישראל ב"הרס שלטון החוק", ב"פוליטיזציה מסוכנת" וב"פגיעה בעצמאות המוסדות". כשהמאשימים הם אלה שהמציאו את "שלטון המפלגה האחת" והחזיקו את המפתחות לכל מוסדות הציבור. המפגינים הקבועים המניפים את השלטים הללו הם בעיקר אותם הפנסיונרים שמפלגתם המציאה את כל הרעות החולות שנגדן הם מפגינים.
במהלך העשורים הראשונים למדינה שלט מחנה אחד, מפא"י וממשיכיה, כמעט בכל תחום: ממשלה, הסתדרות, מערכת המשפט, רשויות מקומיות, התקשורת, הסוכנות היהודית, קק"ל, בנקים וקופות חולים. מי שלא היה חלק מהמערכת הזאת, לא נהנה מהגנה מוסדית, ממשרות ציבוריות או מגישה למשאבים. הייתה זו מערכת מונוליטית אשכנזית־חילונית של יוצאי תנועת העבודה.
המינויים נעשו דרך "חבר מביא חבר". אנשי חרות, יוצאי עדות המזרח, חרדים ואנשי ימין - חוו הדרה שיטתית. אם וכאשר יחזרו אותם אנשי מערכת לשלטון מלא, יהא זה בלי בלמים. ולכן קיים סיכוי גדול שהדפוסים ההיסטוריים יתחדשו. לאו דווקא משנאה, לא דווקא מרוע, אלא פשוט כי כך התרגלו לנהל מדינה, על פי אמונתם העמוקה שהמדינה זה הם.