“דוד, חבר כאח לי, שהיה עם צבי פלדמן ז"ל בפלוגה ח’, צלצל אליי, וכל פרץ הרגשות יצא מתוכנו", מודה הרב וידר. “היינו אז גדוד מילואימניקים חדש, ורובנו היינו הסדרניקים, ככה שהיינו אחוקים וחברים מאוד טובים, שהכירו זה את זה עוד לפני הצבא. צביקה פלדמן ועוד קומץ חיילים צורפו אלינו, ואותם לא הספקנו ממש להכיר כי זמן מאוד קצר אחרי שהוקם הגדוד מצאנו את עצמנו במלחמה. צביקה היה בן 25 ואנחנו ברובנו היינו בני 22".
למרות ההיכרות הקצרה, הידיעה על החזרת גופתו של פלדמן טלטלה את שני החברים הוותיקים. “ברגע שהגיע הטלפון מדוד תורג’מן פשוט לא החזקתי את עצמי", וידר ממשיך. “הדמעות יצאו, התחלתי לרעוד וגם דוד אמר לי שהוא בסערת רגשות ולא מסוגל לדבר. פשוט בכינו. אני מתפלל מאז 1982 על צבי פלדמן ז"ל ועל יהודה כץ, לא היה ידוע כלום על מקום הימצאם. כולנו נושמים את הקרב הזה. זה היה קרב של לילה אחד, אבל לילה ששינה את חיי כולנו".
משהו שלא עוזב
“זה נושא רגיש", פותח הרב תורג’מן את השיחה. “הנפש נסדקת, והמבט הזה של צבי מהדהד בראשי ולא עוזב אותי מאז. הוא היה בצוות טנק 3 ב’, ודיברנו זה עם זה במכשיר הקשר תוך כדי הלחימה, עד שאבד הקשר. אלו דברים שמלווים אותך כל יום, כל פעם בעוצמה אחרת. זה לא משהו שעוזב אותך. אתה יודע, יהודי דתי מתפלל שלוש פעמים ביום. התפילה הנוספת שלא עזבה אותי היא התפילה על השבתם ארצה של נעדרי הקרב בסולטאן יעקוב. אני לא אשכח את הפנים של אבא של צבי, אברהם ז"ל, שהיה מגיע לכל אירוע שהיינו מקיימים בגדוד בחיוך, מודה לנו על התפילות ועל האיחולים לשובו של בנו. פשוט אדם אצילי. ההורים של כל השבויים והנעדרים היו כאלה, אנשים נדירים, בדיוק כמו הילדים שלהם".
“את יהודה כץ אני מכיר מגיל 5, מאז היינו בלתי נפרדים", מספר יהודה קפלן. “את צביקה הכרתי בפנים, ופגשתי אותו לראשונה באימוני הגדוד, אבל מעבר לזה לא הספקנו להכיר. יהודה היה חבר הנפש הכי קרוב שלי. הוא היה ה־בן אדם הנכון, ה־תלמיד השקדן והמשקיע. הוא היה ראש הישיבה. איש משכמו ומעלה. בקרב, ברגע שהטנק שלנו נפגע, הבטתי לתוך הצריח וראיתי את יהודה שוכב מחוסר הכרה. עשיתי לו הנשמה מפה לפה, אבל לא הצלחתי לעזור לו. את זוהר ליפשיץ לא ראיתי, ואפרים וייל נפצע, קפץ החוצה מיד אחרי ההפגזה ובהמשך נאסף בטנק של המג"ד. עוד לפני שהספקנו להבין מה קרה, נסעתי עם הטנק לכיוון דרום כי נאמר לי ששם נמצאים רופאים. זה סיפור ארוך, ולא אלאה בפרטים, אבל במשך שש שעות נחשבתי נעדר, עד שעליתי בקשר והבינו שאני חי".
“למעשה, יהודה קפלן נהג בטנק עד שחבר אל צוות הטנק שלי", משחזר תורג’מן. “גם הטנק שלנו נפגע, ונטשנו אותו. היינו צוות של חמישה אנשים שנחשבו נעדרים, עד שכוח צנחנים ראה אותנו וחילץ אותנו, ועלינו בקשר מול הגדוד. היית צריך לשמוע את השמחה הגדולה מעבר לקו על כך שנמצאו עוד חמישה חיילים בחיים. אתה מבין? היה כאוס כזה, וגופות מוטלות לפנינו, אבל כשהגדוד שמע שאנחנו בחיים, הייתה שמחה בתוך העצב הזה. זר לא יבין זאת".
חי עם פצע פתוח
בתום הקרב נאלצו כוחות צה"ל לסגת מהצומת, והמשימה לפרוץ אל כביש ביירות־דמשק לא הושגה. הקרב נחשב לאחד מהכישלונות הגדולים של המלחמה, מבחינה מבצעית ומבחינה מודיעינית. אבידות צה"ל כללו 20 הרוגים, כ־30 פצועים, וכמובן השבויים – שי וליברמן שנותרו בחיים, והנעדרים - באומל, כץ ופלדמן. “ככל שחלפו השעות הבנו שהסיפור יותר מסובך ממה שחשבנו, ושיש שבויים", מספר תורג’מן. “מאז לא הפסקנו ללוות את המשפחות של באומל, פלדמן וכץ. הן נעשו המשפחה שלנו במובן מסוים".
באפריל 2019 הובאה גופתו של באומל לישראל, במבצע של צבא רוסיה שהוציא את הגופה מבית קברות במחנה הפליטים הפלסטיני אל־ירמוכ. שלשום הובאה לקבורה בישראל גם גופתו של פלדמן, שהלווייתו נערכה אתמול. “צבי פלדמן היה בוגר מאיתנו בגיל, אבל היו לו בייבי פייס", נזכר תורג’מן. “היו לו גם ענווה, צניעות ונחת. במידותיו, הוא היה רב גדול. הפצעים שלנו נפתחו שוב עם חזרת הקרב לכותרות, אבל אנחנו נתמודד. המשימה הכי חשובה עכשיו היא להחזיר בעזרת השם את יהודה כץ".
“הבשורה על צבי תפסה אותי בדיוק בכניסה למחנה אושוויץ", הוא מספר. “אני בדיוק מדריך קבוצה בפולין, ונזכרתי באביו של צבי, שהיה ניצול שואה. זה דבר שצריך לעכל אותו. מדובר ב־43 שנים של עשייה, מאבק, מחשבה ותפילות. היה ברור לכולנו, מהרגע הראשון, שאנחנו לא נעזוב את המשפחות של השלושה האלה לרגע. תמיד הרגשתי שאני חי עם פצע פתוח ומדמם, והנה, עוד חלק מהמעגל הזה נסגר. בעזרת השם אני מקווה שנגיע גם להחזרת יהודה כץ ארצה ונוכל סוף־סוף לתת קצת מרגוע לנפשנו".
התרעות פיקוד העורף