נדבר על תפקיד הצלב האדום בנושא החטופים. עם זאת, אי אפשר בלי להתפעל קודם מכך שנפתחה השבוע תחרות מזמורי אהבה של ישראלים מסוימים לדונלד טראמפ. נדמה להם שהוא הכניס סטירת לחי לביבי. האכיל את ביבי צפרדעים. איזה כיף. הם מתענגים על גלגול השם
“וויטקוף” על לשונם. החייל החטוף עידן אלכסנדר, שחזר מהשבי, התקשר קודם לוויטקוף, ולא לביבי. קשה לדעת על מה השמחה שלהם גדולה יותר: על שחרור עידן, או על כך שאפשר להציג את השחרור כ”סיבוב פרסה של טראמפ מביבי”.
השמחה האמיתית היא, כמובן, הרגע שבו החופש מתחיל, כשהחטוף הישראלי מגיע לידי הצלב האדום. זה רגע יפה. אבל סלחו לי שאני מעלה טענה כלפי הצלב האדום: זה לא מספיק. מה עושה הצלב האדום למען רווחת החטופים? כלום. לא לוחץ, לא צועק, לא מאיים, לא דורש. גם מדינות העולם אינן דורשות כלום מהצלב האדום. אפילו אנחנו לא דורשים כלום מהצלב האדום. בעצם, גם לנוכח הסיוע הענק של טראמפ, ודרישתו לשחרור ללא תנאי של כל החטופים, רק ממשלת ישראל ועם ישראל עושים כל העת כל שביכולתם, בכל ליבם ונשמתם, כדי לשחרר את החטופים.
נתניהו עושה כל מה שראש ממשלה אחראי של מדינה ריבונית יכול לעשות. כולנו עושים כל מה שאנחנו יכולים לעשות. משפחות החטופים עושות כל מה שניתן לעשות. הישראלים מוכנים אפילו לשחרר רוצחים אנטישמים מבתי הכלא שלנו. תמורת החטופים שלנו אנחנו משחררים המוני טרוריסטים שנשפטו ואשמתם הוכחה, וששואפים להמשיך לרצוח. עשינו זאת בהבנה שזה יעלה ביוקר בעתיד כי החטופים בליבנו. כאבם – כאבנו. כולנו חטופים, כולנו סובלים.
החטופות – הנשים, הנערות, התצפיתניות שנסיכות העולם כולו לא שוות לזוהר שלהן, הילדים החטופים שלא נרצחו, כולם חזרו, תודה לאל. עוד חטופים חזרו בעסקאות אפלות שעשינו עם מפלצות האדם. נותרו בידי חמאס רבים מדי. כולל אפילו חטוף נפאלי צעיר, סטודנט שהגיע ללמוד כאן. מה מועיל להם, למפלצות חמאס, חטוף נפאלי? איפה הצלב האדום כאן? לפחות כאן.
הצלב האדום היה אמור לבקר את החטופים. היה חייב. לראות מה מצבם, לסייע במצוקותיהם. לעולם לא נשכח, אני לא אשכח, את ההתנהגות של הצלב האדום בפרשת החטופים שלנו. עד כה הצלב האדום, וגם הסהר האדום, לא עשו את תפקידם. הצלב האדום מתנהג כשירות הסעות בלבד. כמו נהגי מונית הם מעלים את החטופים המשוחררים למכונית, נוסעים איתם מרחק קצר ואז מעבירים אותם לידי ישראל ואל החופש. טוב שהם לא שואלים את החטופים שעולים למכונית: “להפעיל מונה?”.
בסדר, הייתי סרקסטי מעט. יכול להיות שהצלב האדום היה רוצה לבקר את החטופים, לבדוק את מצבם הרפואי, להעביר תרופות, מזון, מכתבים. לעשות מה שהצלב האדום צריך לעשות. יכול להיות שהצלב האדום רוצה בכך, אבל הוא לא מסוגל כי חמאס אינו מכבד או מעריך כללים אנושיים. יכול להיות שהכוח הברוטלי והנשק של אנשי חמאס אינם מאפשרים לצלב האדום לעשות את תפקידו. אותו התפקיד שבזכותו הצלב האדום זכה לכבוד, לפרסי נובל ולכל התקציבים. ייתכן. אבל לא ייתכן שהצלב האדום אינו מוחה על כך.
וכאמור, לא ייתכן שאנחנו לא מוחים על כך. מחאות כאלה והפגנות כאלה יפעילו לחץ על הצלב האדום לעשות משהו בנידון. אולי בליבם פנימה אנשי הצלב האדום ושאר האנשים ההגונים והרחומים בעולם בעצם מצפים להפגנות לחץ כאלו, הדורשות מהצלב האדום לדרוש יחס אחר מצד חמאס. מדוע אנחנו לא דורשים מהצלב האדום לעשות את תפקידו ההומניטרי, הבסיסי? מדוע אנחנו לא דורשים זאת מאמנסטי אינטרנשיונל? מדוע, בעצם, אנחנו לא דורשים זאת גם מהסהר האדום?
בכיכר החטופים הייתי רוצה לראות שלטים גדולים: הצלב האדום, בקרו אותם היום! ושלט בערבית:
الهلال الأحمر، زوروا المخطوفين اليوم
זאת אומרת:
הסהר האדום, בקרו אצל החטופים היום!
לפעמים זו תישאר רק זעקה. זעקה שלנו. זעקה של אנשים בעולם שזכויות אדם חשובות להם. אבל גם זעקה היא חשובה. ההיסטוריה תשאל מדוע הצלב האדום לא פעל, ומדוע אתם לא זעקתם.