הורים במלכודת | רון מיברג

אביב לפני 60 שנה, פחות או יותר, זומן אבי לבית הספר יהלום ברמת גן לשמוע נזיפה פדגוגית מרה וקשה לעיכול על בנו בכורו. אבי רצה להגיע לחינוך גבוה בכל מאודו. הוא שאף להיות מהנדס, אבל נתקע במאפייה כדי לעזור לאביו ובאותה הזדמנות לממן את לימודי אחיותיו: רופאה וארכיטקטית.

בפרצופים קודרים ומבשרי רע, כמקובל במערכת החינוך בשנות ה־60, בישרו לו המנהל הרפז והמחנכת שולמית טוראל כי בכורו לא נמצא ראוי לעלות כיתה. זה היה בסוף כיתה ב׳, ועד כמה שידיעתי מגעת, אפילו הטמבלים הגדולים ביותר דילגו לכיתה ג׳ בלי לקמט את המצח ואת מכנסי הטרילין הכחולים.

זה היה נפלא לראות אותו נכנס לפעולה; הוא הפעיל את קסמו האישי; הזכיר לטוראל את ילדותם המשותפת בשכונת בורוכוב; הבטיח להרפז כי בסוף הקיץ יגיע לכיתה ג׳ עילוי צעיר, ילד רעב לחינוך שישתה בצמא את דברי הטעם של מוריו. עם עיניו הכחולות וחוש ההומור הדשן שלו, היה אבי צ'רמר גדול. אינני יודע מה אמר למארז הפדגוגי באותה פגישה, אבל זה עבד. כבוד המשפחה ניצל. בדרך הביתה, בטנדר הוויליס שבו היו מחלקים לחם, אמר לי אבי כי אם אני לא רוצה ללמוד זה בסדר מבחינתו, בתנאי שאתחיל לעבוד במאפייה המשפחתית. אולי לא אהיה ד"ר לפילוסופיה, אבל אהיה אופה.

זה הפחיד אותי כהוגן. בחופשות נהג אבי להעיר אותי בארבע בבוקר, כשעיניי עדיין דבוקות, דרך רחובות העיר האפלים והקרים לכבשן הלוהט. במשך חודש שלם השחלתי בגטים חמים מהתנור לתוך שרוולים, כשהאופים סביבי מחייכים לעצמם. מדי פעם נזרקה עליי חתיכת בצק קטנה ונדבקה לעורי. משהו שאופים נהגו לעשות כדי לשבור את השגרה.

נזכרתי בזה כאשר בני עמנואל חזר יום אחד מוקדם מהרגיל מבית הספר, הפיל את תרמיל הגיבורים הענק שלו ליד הדלת וחייך אליי. מה קרה? שאלתי אותו. ברחתי משיעור מוזיכיף (הוא אמר "שיעור מוזיחרא", אבל אני משתדל לא לקלל שלא לצורך), ענה לי. נישקתי את ראשו ופרעתי את שערו. אתה צודק, אמרתי לו, זה בסדר, אבא תכף יכין לך שרימפס.

אחר כך חשבתי רגע; לא למדתי דבר. הייתי אותו טמבל מכיתה ב׳ שלא רצה לעלות לכיתה ג׳, אלא שכעת השתמשתי בבני כבמגן חי. אחר כך חשבתי רגע נוסף על מערכת החינוך שטוחנת אותו עד דק, שמלמדת אותו לדקלם, שמתייחסת אליו כאל מישהו שלוקה בליקוי למידה ומעבירה אותו כמו מכונית במכון שטיפת רכב, עם מים, סבון, קצף, מברשות ומפוחי ייבוש. אמרתי לעצמי שאני דווקא בסדר. אינסטינקט ההישרדות של הילד הכתיב את התנהגותו.

יוזמת ההברזה שלו הייתה ראויה לעידוד. אז הכנתי לו את האוכל שהוא הכי אהב בעולם: שרימפס בחמאה ושום. האמת היא שאינני זוכר היכן גרנו אותם ימים, בתפר בין האייטיז לניינטיז. אבל הורים מיוסרים כמוני לקו אותו שבוע בשתי מכות: הם חלו בווירוס קיבה אלים מלווה בבחילה ושלשולים; והם השתתפו במסיבות הסיום של כל ילדיהם. מסקר טלפוני קצר שערכתי, גיליתי כי כולם, ללא יוצא מן הכלל, העדיפו את הווירוס על פני המסיבות.

מה שקרה אז למערכת החינוך הישראלית - ואני מודה כי יש כאן הכללה מסוימת שוודאי היו בה יוצאים מן הכלל - הגיע לקרשנדו מכוער בספרינט האחרון אל החופש הגדול. אני מניח כי כל הורה בהכרה צלולה שאל את עצמו מה עם 12 ימי הלימוד שהילדים הפסידו בשביתת המורים? למה לא מחזירים אותם עכשיו? אהה, הסבירו לי המומחים באחת מהמסיבות שאליהן נגררתי תוך שאנחנו עומדים בשדה קמל תחת שמש קופחת ושותים בלגימות גדולות את בקבוק המים המינרליים שהבאנו לילדים, ימי שביתה מחזירים בשנת הלימודים הבאה, זה תמיד כך.

למה? שאלתי, הם הרי הפסידו חומר של שנת הלימודים החולפת. אהה, הסבירו לי, את הימים מחזירים בחוכמה. פה יום, שם יום, יום אחד מחופשת חנוכה, יומיים מחופשת הפסח, יש סדר. ומה עם השביתה של השנה הבאה? שאלתי. לפני שקיבלתי תשובה, החלה אמא אחת מהוועד לצעוק בקול רם שמי שלא שילם 13 שקל למסיבה צריך לעשות כך עכשיו, כי תכף הילדים יחזרו מהטיול בחיק הטבע וצריך לשלם למדריכה מבית ספר שדה. אמא אחרת, מהבודדות שדיברו איתי (היה לי מוניטין הרסני של מיזנתרופ ושמאלן), שאלה אם גם אני מרוויח 450 שקל לשעה עבודה כמו המדריכה.

היא עשתה להם צעדה קטנה באיזה ואדי קטן עם מעט קני סוף; הראתה להם את היבלית המצויה והשרשור האדמוני; קיבלה תשלום במזומן וחזרה הביתה. לרוב לא הסתרתי את הלעג שלי להורים שנלחמו כמו אריות להכניס את ילדיהם לבתי הספר לאומנות ולטבע, כדי שלא יהפכו לבשר תותחים של מערכת החינוך הממלכתית. גם אחרי שהמערכת התרסקה על ראש ילדיי, רשמנו אותם לבית הספר הרגיל ביותר בעיר שבה גרנו. אני מניח שזאת הייתה סנוביות הפוכה. מניירה של הורים בעלי אמצעים שמשתמשים בילדיהם כדי להסתיר את סגנון חייהם האקסטרווגנטי.

אבל הרגשתי רע. אולי הייתי צריך לעשות להם דיאטה, לקנות להם חולצות של גאפ ונעלי אייר ג׳ורדן, להעלות להם את האיי־קיו עם תרופות ולדחוף אותם לבית הספר לטבע. אבל הכרתי את ילדיי. הם לא היו קליינטים אופייניים לחינוך עילי. הם היו הילדים הממוצעים בעולם, שקיבלו חינוך כושל במדינה נחשלת. חשבתי עליהם כעל תוצרים של המערכת הקיימת. הם לא ישרדו בשום מקום מתוחכם מדי. לכן התפלאתי ששלושתם סיימו בהצטיינות לימודים אוניברסיטאיים בשלוש מכללות פרטיות מרוששות. אסור לקפוץ למסקנות נמהרות.

מה שבאמת הרגיז אותי באותה עת, היו אירועי הסיום המפוארים. קבוצות שלא לוקחות את אליפות אירופה בכדורסל ונכשלות בבית המוקדם בכדורגל, מתגנבות לארץ בטיסת חצות, כשהשחקנים שלהן מחופשים לחסידים. הן לא עורכות מסיבת עיתונאים בחדר האח״מים ונוסעות בשיירה עם המעריצים לקפוץ למזרקה בכיכר רבין. ממה שידעתי על מערכת החינוך, המורים היו צריכים ללבוש שקים על הראש, לחלק לילדים את תעודות הגמר, לכרסם במבה ולהתפזר בבושת פנים לקול נגינת "התקווה".

במקום זה הפכו המורים לפשנלים של החינוך והפיקו מיצגי סיום ששיבשו את חיינו ללא תקנה. אני יודע שזה רק הסימפטום ולא המחלה, אבל איזה סימפטום מכוער זה היה. המסיבות האלה התחילו בפגישה של ועד ההורים. היו ויכוחים ומריבות, כפי שקורה כאשר יותר משני ישראלים נאספים בחדר אחד; תמיד היה מישהו שהציע שהילדים יצנחו עם ההורים אל סימן איקס בחולות ראשון לציון. תמיד היה מישהו שרצה שיט אבובים. בסוף הסכימו שכמה אמהות יאפו עוגות, כמה אבות יהיו אחראים למנגלים והשאר יביאו שתייה קלה בצידניות.

לצד הסיכומים השפויים, היו תמיד סיכומים מגלומניים. בגן הפרטי של בני הקטן בחרו במיצג סיום בפארק מים; במקרה יצא יום שרב שמוטט את כולם. אצל בני, בוגר כיתה א׳, הוחלט על אחר צהריים בפארק הלאומי ברמת גן, עם משחק "חפש את המטמון" בהשתתפות ערה של ההורים וכיבוד קל בסופו. אלה היו אירועים בנאליים. לא היו בהם דרמות אנושיות גדולות, עד האירוע שאליו נקלעתי עם בתי הבכורה במוצאי שבת.

בנקודת האיסוף מול בית הספר, שם חברו ההורים לשיירה של מכוניות פרטיות ויצאו לדרך באיחור, הבנתי שהיעד הוא חוף ניצנים. הייתה שעת ערב מאוחרת, וכאשר פנינו ימינה בצומת אשדוד וראיתי את השלט הירוק לעזה, נזכרתי כי ניצנים הוא החוף שעליו נחתה לפני מספר שנים חוליית מחבלים שחדרה דרך משמר החופים. עד אותו רגע לא שאלתי שאלות.

ראיתי באירועים האלה כוח טבע שלא מתווכחים איתו. אם היו שואלים אותי, הייתי אומר כי בעיקרון אינני לוקח את ילדיי לחוף מועד לפורענות בשכנות קרובה לעזה, וכי חוף סידני עלי נראה בעיניי בחירה שפויה יותר. יודעי דבר הסבירו לי כי החוף נבחר מכיוון שיש בו אורות בלילה, כך שאפשר יהיה לראות מתי הסיחים בדיוק מדיום רייר כמו שהילדים אוהבים, וגם הרחצה הלילית תיערך באור של זרקורים חזקים.

בזמן שהילדים יצאו לחפש שרשור אדמוני עם המדריכה (בהופעת הדרן יקרה), התמקמו ההורים על החוף. הייתה שקיעה אדומה ויפה. ההורים ישבו על כיסאות קלים, ניהלו שיחות, שתו משקאות קרים והרטיבו את הרגליים. האוויר עמד, הביל ומעיק. לא היה זכר לבריזה. הילדים שבו בדיוק עם רדת החשיכה ומיד עלו על בגדי ים ורצו למים. התברר שבחוף ניצנים דווקא אין אורות, ובשעה שהילדים נכנסו בחושך לים, עמדו ההורים על החוף, מתחו צוואריהם וניסו לשמור על קשר עין רצוף עם הילדים שדילגו בינות לגלים.

אחרי עשר דקות של מתח כבד, איבדה המורה את שלוות רוחה והחלה דוחקת בהורים לקרוא לילדים חזרה לחוף. רק כדי שיהיה ברור: בפתק ההנחיות למסיבה היה כתוב בפירוש כי רחצת הילדים בים היא באחריות ההורים. עטפנו את הילדים במגבות; היו מי שהדליקו מדורה ענקית. האש החמה הוסיפה לחמסין הכבד. הבנים השליכו חול זה על זה, הבנות הסתודדו בקבוצות, ובדיוק כשהלהבות האדומות זינקו לשמיים, הגיע ג׳יפ של פקחי שמורת הטבע שהסבירו להורים כי אסור להדליק מדורות על החוף. כמובן שאף אחד לא הקשיב להם. היינו מצוידים בשמיכה קטנה, פירות, כריכים ובקבוק מים קרים.

לרוב אני מצליח להתאפק ואינני פותח אפילו את התיק; אבל בחוף ניצנים ישבתי ואכלתי אפרסקים כמי שלא ראה פרי מימיו. כך ישבנו, עיניי חקרו את הים בציפייה דרוכה לזודיאק של חמאס, הגברים נפנפו מעל הגחלים הלוחשות בזמן שהילדים ניסו להציג את המסכת שהכינו. כאיש אחד הניחו הגברים על המנגלים כמויות ענקיות של בשר, כשהם מנסים לנחש מתי הוא יהיה מוכן, שעה שהנשים הכינו את הפיתות עם הסלטים. הורים שריחמו עליי, סיפחו אותי למשפחתם, האכילו אותי באהבה גדולה והבטיחו לי שברגע שהסיח האחרון יירד מהאש, אנחנו מתקפלים הביתה.

וכך היה. העוגה שאשתי אפתה וחילקה למנז׳טים נשארה במכונית. לא ראיתי כל טעם להסתובב איתה בחושך ממדורה למדורה כמו רוכל, מה גם שכולם אכלו יותר מדי בשר. בשיירה גדולה נסענו בשביל בין הדיונות עד שמצאנו את הכביש הראשי ושעטנו הביתה. למחרת לקחנו את העוגה למסיבה של הבן, שם לפחות היה שולחן מרכזי להניח אותה עליו. בבית אשפזה עצמה הילדה באמבטיה חמה לשעה, שממנה יצאה בערך בחצות. למחרת היה כמובן אחד מימי הלימודים האחרונים של השנה, בזבוז זמן אדיר, אבל הילדה סיפרה לי כי המורה נורא כעסה שהילדים לא הציגו את המסכת כמו שצריך וכי היו הורים שהתבקשו להביא עוגות ולא הביאו.

ימים הסתובבתי נסער, שואל את עצמי מה היה רע בלקחת את הילדים לחוף זבולון בהרצליה, לתת להם להתרחץ בים שעה שההורים יישבו אצל דאבוש, יאכלו קוסקוס וחריימה וישתו בירה קרה. מדוע שנותיהם של הילדים בבית הספר צריכות להיות מסכת של עינויים להורים ולמה הכל מכוער וקולני כל כך, מלאכותי וצבוע.