אחד החלומות שמשותפים לרבים מאיתנו הוא הרצון להתחיל מחדש. גם מי שטוב לו בחייו, מהרהר לא אחת במה היה קורה לו היה זוכה לחיות אותם שוב. כמה פעמים כבר שמעתם אנשים מבוגרים מודים שהיו שמחים לחזור ליכולות הפיזיות של בני 20 וקצת, רק עם השכל של היום? במילה “שכל" הם מתכוונים כמובן לניסיון, לאו דווקא להחלטות כלכליות כמו רכישת מניית אפל אי שם בשלהי שנות ה־70, או השקעה בביטקוין עת נוסד המטבע הדיגיטלי; אלא יותר לדרך קבלת ההחלטות, להבנה מה חשוב בחיים האלה.
מרגע שיש לנו ילדים, התשוקה הזאת מצטמצמת: אין כמעט הורה שמסוגל לדמיין את חייו ללא ילדיו או רוצה לחזור אחורה, אפילו היפותטית, ולשנות את מסלולם כך שלא היו באים לעולם. אפילו המחשבה היא כמעט בלתי אפשרית, נכון? כל הדיון הזה הוא כמובן לא יותר ממשחק ב"נדמה לי", כלומר שעשוע מחשבתי: הן עד שלא יוכח אחרת, אין אדם שהצליח לחזור אחורה בזמן אפילו חמש דקות, שלא לדבר על עשרות שנים. לכן רבים מאיתנו פונים לאפשרות קצת יותר מעשית: להתחיל מחדש במקום אחר, עוד שאיפה שמלווה רבים מאיתנו כמעט משחר ילדותנו.
מעבר לבית ספר חדש, למשל, עלול להיות מפחיד, אבל עבור מי שאוהב שינויים הוא מספק הזדמנות להתחיל מחדש באופן נכון יותר - להיות תלמיד טוב יותר או אולי מקובל יותר. כך גם מעבר מיחידה ליחידה בצבא, הגירה ממדינה למדינה או כל שינוי מז'ורי שיכול אדם לחולל בחייו, כזה שמנתק אותנו מהסביבה הישנה.
להמציא את עצמך מחדש הוא חלום של רבים מאיתנו, אפילו אם אנחנו מחבבים את שגרת חיינו. הן לכל אחד יש דמות ש"היא־הוא" - כלומר לא רק מה שהנך, אלא איך אתה נתפס בעיני האחרים. ולפעמים פשוט בא לך להיות מישהו אחר ולו לרגע (אחרת פורים לא היה החג האהוב בשנה אפילו על מבוגרים), רק כדי להשתעשע במחשבה “מה היה קורה אילו".
הנטייה של רבים (בעיקר של נשים, ותכף אסביר את ההבחנה המגדרית הזאת) להתחפש בפורים לאלטר אגו שלהם משקפת את הרצון הזה. להיות - או אולי רק לשווק לעולם גרסה מוצלחת יותר של עצמך. למה הפליתי בין גברים לנשים? כי אצל גברים, אפרופו פורים, מתבטא השחרור יותר בשתייה, או בהתחפשות למי שבעינינו הוא גבר־גבר. כנראה שזה מה שרובנו היינו רוצים להיות: קצת יותר נטולי עכבות.
לא בכדי לנשים יש יותר תחפושות סקסיות. הן בניגוד לגברים, שהחברה מנסה לעדן את יצרם, אצל נשים החברה מנסה לעדן את הופעתן. ההגבלות על הופעה חיצונית לנשים, אפילו בחברה ליברלית, הן רבות יותר, ולכן הבון־טון הפורימי בקרב נערות הוא כמה שיותר חשוף, כמה שיותר מאופר - באופן שלא היה עומד בנורמה החברתית בימים כתיקונם. בכל זאת, כמו שאומרים, לא כל יום פורים.
אם להחזיר את הדיון לנתיב המקורי שלו, הרי שרבים מגלים בצער שלפעמים גם התחלה חדשה מביאה אותנו בדיוק לאותם המקומות. כלומר, האופי שלנו אינו רק בעיני המתבונן, אלא הולך איתנו (לטוב ולרע) גם אם הועברנו למטה החברה באטלנטה או עברנו מקיבוץ בעוטף עזה ללב תל אביב. מהר מאוד האנשים החדשים - הנוף האנושי העדכני שמקיף אותנו - יחשבו ויגידו עלינו בערך מה שאמרו בסביבתנו הקודמת. לפעמים זה נחמד, לפעמים מתסכל, שהרי נדמה לנו שאם היינו קצת יותר כאלה או קצת פחות מאלה, היינו הופכים ליותר מוצלחים, מצליחים, סקסיים, עשירים, חכמים... וכך הלאה.
בית חדש, כזה שאליו נכנסתי (ואולי מוטב להפנות את המבט לעמוד שמימיני ולומר “נכנסנו") השבוע, הוא הזדמנות לאתחל את חייך במובן הפנימי יותר, האינטימי, האישי והזוגי. כלומר, לא מדובר בהתחלה חדשה בקרב אנשים שונים, אלא שינוי מקצה לקצה של המקום שלו אתה קורא “בית", על הציר שבין הביטוי המוחשי של המושג למשמעות הנפשית שלו.
לאורך כל השבוע האחרון סחבתי והעברתי. לפעמים היה זה ציוד פונקציונלי כמקרר, מכונת כביסה, פינת אוכל או ספה (רשימה חלקית כמובן), מה ש"עיצב" לי מחדש את חוליות הגב. לעיתים היו אלה פעולות כמו מירוק הבית בצוותא וסידור של כל מיני חפצי נוי קטנים בתוכו, מה שקצת עיצב לי מחדש את הנפש.
אפשר שלא השתניתי: אני עדיין אותו הגבר שאוהב לשתות עוד כוס יין אחרי ארוחת הערב, רק כדי להתנמנם בתחתוניי מול שידור של משחק כדורגל או סדרה בנטפליקס. אבל דווקא אז, כשנדמה ששום דבר לא השתנה, אני מלכסן את המבט ורואה אותה. או אז אני מבין שהגם שאי אפשר לחזור לאחור בזמן ולחיות נכון יותר את החיים שכבר חיית, הרי שאפשר לשנות את מסלולם - ולחיות נכון יותר את היום הזה.
התרעות פיקוד העורף