עושה גוונים

אז החלטתי שאני מפסיקה עם המנהג המגונה של הירדמות מול הרשתות החברתיות. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי נרדמת מול אישה נאה בעלת מבטא ארגנטינאי שכל מה שהיא עושה זה לטבול חזה עוף בתערובת רטובה ומיוחדת שהיא רקחה, אחר כך בפירורי לחם כתמתמים ובסוף בשמן שהיא מזמינה במיוחד מארגנטינה. עזבו את זה שהבטן מתחילה לקרקר לי והשעה אחת עשרה או אחרי חצות, אני תמיד נרדמת לפני הביס הראשון והקריספי ביותר מהשניצל. מתי אני פוקחת עיניים? כשאני שומעת אותה עונה לשאלות הצופים ומתווכחת עם אלו שמנסים להטריל אותה ולשאול שאלות סוטות. אז אני מכבה את הטלפון סופית ונכנסת אל השינה העמוקה.

אבל די, זה לא נותן לי כלום וגם די מסוכן, קראתי מחקרים שהקרינה נכנסת ישר אל כל מיני תאים בראש ובגוף, לא הרחבתי בקריאה, כי מספיק עין רעה עשיתי לעצמי השנה ועוד אחת כזו ואני משנה את שמי ל"איוב מוסרי".

מה עשיתי במקום זה? רכשתי טושים מקצועיים, לדעתי הם נקראים “טושים אלכוהוליים" וחוברות צביעה של מבוגרים. לא מדובר על צביעת דמויות מה"קאמה סוטרה" אלא על חוברות צביעה קטנות יותר, עם איורים בקווים דקיקים, שקצת קשה יותר לצבוע, אבל מאתגר ואפילו תרפויטי במידה מסוימת.

שמתי לב שפעמיים בשבוע, כשאני יושבת עם בתי בפינת היצירה שבניתי בחדרה ומחזקת לה את החומר הנלמד בגן - עונות, חגים, היגיינה וכו' - אני עושה בדיוק את מה שהיא עושה, צובעת, מחליפה טושים וחומרים, וכמובן שלה נמאס הרבה לפניי.

לצייר אף פעם לא הצלחתי, כל שאני יודעת לשרטט הוא שמש עם כמה קרניים, ילד עם שתי רגליים וילדה עם שמלה, חסרי הבעה וחסרי אישיות. אה, גם בית אני יודעת. לא הצלחתי, ידיים שמאליות. זה כמובן מתפרש גם על הכתב שלי, ואם לא תאמינו, פתחו איזה ספר שהקדשתי לכם ותיווכחו. או שפשוט תגיעו לעמדת מכירת הספרים לאחר הרצאה שלי (אגב, אני עושה פה שיווק עצמי, הקרובה תהיה ב־31 במאי בפסטיבל הסופרים בנמל יפו) ותביטו על מבטם התמה של קוראיי: אין כל קשר בין הכתב שלי להרצאה שהם שמעו רגע לפני כן.

כבר 11 שנים שאני כותבת כאן ב"מעריב". לא מזמן, בזמן שסידרתי את חדר העבודה לקראת המעבר חזרה למרכז הארץ, מצאתי קלסר ענק עם ניילוניות, שבכל אחת מהן טור שלי מהשנתיים הראשונות. במחסן יש עוד קלסרים כאלו, אבל הוא כמובן האהוב עליי מכולם. פתחתי את הטור, חייכתי, התגעגעתי וגם קצת הובכתי לקרוא. את הטור השני כמעט קרעתי והשלכתי לפח, היה זה סיפור על מישהי בשם “מחפופה", והוא נכתב בעגה כל כך שכונתית ומוגזמת, שאם מנחם תלמי ז"ל היה קורא אותו, סביר שהיה אוסר על כניסתי ליפו למשך כל חיי. בטורים הבאים הכתיבה החלה להשתפר ולדבר בעד עצמה. אבל בכל זאת משהו היה חסר בטורים הללו, לא הייתה בהן צבעוניות. התמונות שליוו אותם היו כאלו שהמעצב אז מצא במאגרי תמונות שבדרך כלל משתמשים בהם גרפיקאים ומעצבים.

ואין לי מושג מי הגה את הרעיון, לדעתי היה זה דורון כהן, העורך הראשי של העיתון, האיש היחיד שאני מפחדת ממנו (“יש לך עוד חמש דקות להגיש לי את הטור על פסח, אפילו ליאור דיין כבר שלח!"), שהבין שהטור צריך עוד משהו. וכך קיבלתי, בחיל, ברעדה ובחרדת קודש את האיש שבלא יודעין ליווה בכל כך הרבה נקודות את שנות ילדותי ונעוריי, האיש שבכל שבוע מאז מאייר את הטור שלי ולא שולח לי לפני, כדי שאופתע, אחייך, והיו ימים שגם בכיתי והתרגשתי: אורי פינק.

לפני שלושה חודשים, ביום השני לשבעה על אמי, ממש בתשע בבוקר, עוד לפני שנכנס אדם אל ביתה שבו ישבנו שבעה, אני, אחיותיי ודודותיי, דפק מישהו על הדלת. דוד שלי פתח ואחותי הציצה “טוב, הוא נראה מהסוג של האורחים שלך", אמרה לי, וכולם צחקו בזהירות. היה זה אורי, לבוש בפשטות, מרכיב משקפיים גדולים ומחייך לקראתי.

“אורי", נדהמתי, “עשית את כל הדרך הזו על הבוקר?". האמת היא שקצת התרגשתי, ספורות הפעמים שנפגשנו, לדעתי הייתה זו הפעם השנייה, הראשונה הייתה כשבאתי להעניק לו את ספרי “עיניים טובות", שאת כריכתו הוא אייר ואני הייתי זו שהפצירה בו לקחת כסף.

בשעתיים שישבנו יחד הוא טעם מכל הקרואסונים, שתה שתי כוסות קפה וכוס מיץ, לפעמים שתקנו, לפעמים שוחחנו, והנערה שהייתי פעם יצאה ממני. אין שאלה על “זבנג", הקומיקס האלמותי שכתב בשנות ה־90, שלא שאלתי, גם על הקומיקסים, ואם יש עדיין דבר כזה, ואם אנשים עוד מתעניינים. שאלתי אותו אם ניסה לכתוב ואם כן מה. סיפרתי לו על אמי, שקראה לי “שלומפר" בעקבות הקומיקס שלו, שגם הוא היה ללהיט, וביקשתי ממנו שיירגע קצת עם הקריקטורות שלו, אנשים משוגעים שם בחוץ ולפעמים הוא חותך בבשר החי. לזה הוא סירב, אז ביקשתי לפחות שינעל את הדלת.

לפני שהוא הלך, העזתי וחיבקתי אותו, הודיתי לו על שהגיע ובאמת, מעומק ליבי, התרגשתי. אבל יותר הודיתי לו על מה שהוא עושה עם הטור שלי בעשור האחרון, סיפרתי לו על התגובות שאני מקבלת לטור. והזכירות שבהן הן אלו שקשורות לטור שכתבתי בתחילת המלחמה על הילדים החטופים. הוא צייר דובי שידיו קשורות מאחורי הגב, אחד מהאיורים הכי גאוניים שפגשתי. הוויראליות המטורפת של אותו האיור בארץ ובעולם לא נתפסת עד עכשיו.