מסביב אפריל נאה והקמה נעה. משב פוחז מערבל חיטה שדופה. אבל המבנה שבו אנו עומדים מחזיר את נסים שלם (סאלם) לשלוש שנותיו אצל אחמד ג'יבריל. "הבית המפחיד", כלשונו, הוא קונסטרוקציה שקפאה לפני עשרות שנים. קירותיה אכולי רקב, מרופדים בירוקת. אין חלונות, רק פתחים פרוצים לכל, אין טיח, רק שרבוטים חסרי פשר. מגן דוד בכחול־לבן־אדום ו"רק מכבי". בין הלבנים קרן שמש מסתננת, ואלוני מנסה ללכת בעקבותיה. לוקח את המצולם שלו לחלל גדול ומואר אך מחזיר אותו לקטן. נסים שלם, איש עדין, רך דיבור, בעל עבר בתאים לחוצים, מאבחן מיד: "אוהב חללים קטנים הצלם שלך".
הם הגיעו לאזור בחמדון והמשיכו טירונות תוך כדי לחימה. את הרימון הראשון זרק באימון לוחמה בשטח בנוי. הם תרגלו על בית מלא אנשים ועלו על טעותם רק כשבעל הבית יצא אליהם: "אתם תהרגו לי את המשפחה", זעק בבעתה. המלחמה התדרדרה, מהלכיה התערפלו, והם לא ידעו בדיוק היכן הם נמצאים. פעם חדרו בטעות לכפר עוין. אזהרת קצין שנקלע לשם הצילה אותם מזעם התושבים. הנחלאים התחילו להתבוסס בבוץ הלבנוני.
יומיים קודם שנשבו הגיעו לפלוגה קציני מודיעין. הם בישרו על ירידה לתצפית־מארב ופקדו למתוח אליה קו טלפון: "תלכו לאורך הכבל וכשתגיעו לסופו תמקמו את התצפית". הקו חצה כפר לבנוני לא ממש ידידותי. "כל ילד יוכל לעקוב אחרי הקו ולחשוף את מיקומנו", התריעו, אבל האזהרות נפלו על אוזניים ערלות. קצינים יהירים לא העלו בדעתם שהאויב יוכל לזהות בקלות כבל שמונח על הקרקע כמה ימים. "הלכנו להציב תצפית ומארב ועשו עלינו מארב", נזכר נסים.
הם היו שמונה שיצאו בשבת עם שחר. ארבעה ישמרו, ארבעה ינוחו, חרצה הפקודה. נסים שמר מ־8:00 עד 12:00. כשסיים את משמרתו עלה עם בן הגרעין, אבי מונטבליסקי, לנוח במעבה היער. חלפו דקות והוא חש שמשהו קורה. הסבך שמהדהד תמיד ציוצי ציפורים וקולות בעלי חיים, דמם ביום ההוא. כאילו התכנס לתוך עצמו נוכח סכנה ממשמשת. הצמרות הצפופות מנעו קשר עין של סאלם ומונטבליסקי עם השומרים, ולפתע שמעו אותם קוראים: "אל תירו, הם יהרגו את כולנו". השניים החליפו מבטים והחליטו לרדת אל חבריהם. הם מצאו אותם שוכבים כשרוביהם עליהם, וארבעה מחבלים מכוונים אליהם את נשקם.
שש שעות הלכו בשביל כבשים ביער. ארבעה מחבלים על שמונה לוחמי צה"ל. במחנה לא ידעו כלל שנפלו בשבי. רק לקראת חשיכה ראו פצצות תאורה ומסוק שכמעט גילח את שער ראשם. לבסוף שישה הועלו על רכב של פת"ח, לשניים - נסים סאלם ויוסק'ה גרוף - לא היה מקום. הם נמסרו לאנשי "החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית" שעברו במקרה. הם חבשו אותם, מרחו פס אדום על התחבושות, שהסורים במחסומים יאמינו שמדובר במחבלים פצועים. לא בישראלים. אבל במקום להביאם אל פת"ח, כפי שהבטיחו, מצאו את עצמם בדמשק בבית אחותו של אחמד ג'יבריל.
הכניסו אותו למבנה מאובק. הפשיטו, אסרו בשרשראות, ראש למטה רגליים למעלה. כך יומיים. עד שהתארגנו, עד שסיכמו עם הנשיא חאפז אל־אסד שהוא נשאר בסוריה.
כשהוא אזוק, השליכו אותו לארץ, קפצו עליו, בעטו בו. לשווא התחנן: "חראם, חראם" (רחמים). הכתישה נמשכה. "הם כל כך לא רוצים בקיום שלנו שלא עוזר כלום". הוא שכב מוכה, חבול, כשלגופו רק שעונו. כל כמה דקות מישהו הציץ פנימה לראות מה קורה איתו. לילה אחד גילה השומר אור בוקע מתאו ופצח בזעקות: "סכינא, סכינא", כי חשב שהשעון הזוהר הוא סכין. השעון, כמובן, נתלש ממנו.
אנשי "החזית" וקצינים סורים חקרו אותו. כשגמרו, הושלך לצינוק של 2 מ' מקיר לקיר. הוא ישן על דרגש לבנים ולידו בור של בול פגיעה. יום אחד הביא לו שומרו, "אבו אל־מות" (אבי המוות) כוס חלב וציווה: "שתה, קראנו בעיתונים שלכם שהיום יום ההולדת שלך". הוא לגם עד הטיפה האחרונה וכעבור חצי שעה חשב שנשמתו עוזבת אותו. הסתחרר, הקיא, הבין שהורעל, צעק לחברו: "יוסק'ה, הורגים אותי". הוא השתולל ואבו אל־מות פתח את צוהר דלת הברזל להתענג על ייסוריו. נסים השחיל אצבע לעינו והשחית את פניו.
האשימו אותו שניסה לברוח ועקדו אותו בשרשראות למיטת ברזל. יום אחד ג'יבריל גרר כיסא והתיישב למראשותיו. נסים התחנן על נפשו. ביקש לחלצו ממלכודת הברזל אך שמע הבטחה מפיסטופלית: "לא רק שלא אשחרר אותך, הרבה זמן תהיה קשור למיטה הזאת, אולי אפילו תמות עליה".
ממיטת השרשראות מצא את הכוח לאיים על שוביו. הבטיח שבבוא היום ינקום בהם. אפילו יהרגו אותו, צה"ל יגיע אליהם ויחסל אותם אחד־אחד. "עכשיו אתם יכולים לעשות בי מה שאתם רוצים", הטיח בהם, "אבל סתאנו" ("חכו" בערבית). אלא שג'יבריל דבק בהבטחתו: "נחזיק אותך בחיים, אך קרוב מאוד למוות".
כשידיו קשורות מאחוריו, היו פוערים את פיו, מחדירים צינור, פותחים את הברז עד הסוף, מנסים להטביעו בתוך עצמו. עיניו יצאו מחוריהן, היה מקיא את נשמתו, ואז היו מחדירים שוב את הזרנוק לפיו ופותחים מחדש את הברז ובמלוא העוצמה. הם רצו למחות את זכרו. נהגו להרטיב את גופו "טוב טוב", ובשוקר ארוך חשמלו אותו, בעיקר באזור חלציו. "אתה יודע, יא נסים, למה אני עושה לך את זה?", שאל אותו אבו אל־מות, "שלא תביא יותר ילדים, שלא יהיה לך המשך".
לעיתים היה מצליח לחלץ רגל משרשראותיו, מה שמאוד לא מצא חן בעיני שוביו. הם פשקו את רגליו - הנה הוא מדגים לי - הרחיקו אותן זו מזו במוט ברזל, וקשרו כל אחת בקצוות המוט. מפרקי הירך ניזוקו ובשכיבה נפלו רגליו לצדדים. כעבור ארבעה חודשים, כששב לצינוק, נאלץ בלילות לקשור אותן זו לזו.
"בוקר אחד הלבישו אותנו בגדים יפים", נזכר נסים. "השובים נכנסו והכריזו, היום אתם הולכים הביתה". ללא שקים לראשיהם הוסעו לשדה התעופה, "ולראשונה ראיתי את רחובות דמשק". הם הועלו על מטוס שהמריא לז'נווה. בשווייץ נמסרו לידי הצלב האדום, שהעבירם לידי ראש צוות המו"מ שמואל תמיר וראש אכ"א עמוס ירון. במטוס לארץ המתינה תא"ל (במיל') ורדה פומרנץ, רמ"ח נפגעים. הוא הגיע רעב אך לתדהמת החייל שהביא את החמגשית, סירב לאכול. שנים יחלפו עד שיבין שפשוט השתוקק לממש את הזכות המובנת מאליה לכל אדם חופשי: לומר "לא" בלי שתנחת מכה על ראשו.
לוורדה פומרנץ, כיום ראש אגף משפחות במנהלת החטופים, הנעדרים והשבים, היה חשוב שיממש מיד את חירותו. היא מסרה לו מעטפה וביקשה: "תפתח". בפנים מצא 1,800 שקל. "שתלך לקנות מה שאתה רוצה", הסבירה.
והחיבה נחתה עליו בהפתעה. בעת כינוס על ענייני חינוך בבית הנשיא, יצא לשירותים. בפינת הלובי הבחין באיש מוכר מעשן סיגריה. הוא נע לקראתו כדי ללחוץ את ידו, המאבטחים הסתערו עליו אך הוא קרא: "רבין, אני נסים, רוצה לדבר איתך". בין כפות ידיו אסף יצחק רבין את ידו המושטת: "אוי ואבוי, כמה צרות עשית לי, נסים, אבל אני לא מצטער לרגע שהחזרתי אותך, טוב שאתה איתנו, נסים". לרבין היה חשוב לומר את הדברים, הוא משער, ולו היה חשוב לשמוע אותם. "אז אמרו עסקה קשה, עסקה איומה, אבל בסופו של דבר הוא שמח שעשה אותה, שחזרתי חי, שלא נתן לקולות מסביב לשכנע אותו להשאיר חיילים מאחור".
שנותיו בכלא שלחו לו אותות. כמה חודשים לאחר שובו נשמעו נקישות על דלת בית הוריו בחולון. הוא רצה לפתוח, אך אביו משה הפציר שלא, "מהדלת נכנסות תמיד בשורות רעות". "אבל אני כבר פה, אבא", ענה הבן וניגש לפתוח. כמה קצינים נכנסו ומסרו קופסה לידיו. "נראה לנו שזה השעון שנלקח ממך בשבי, נסים". והוא שאל נרעש: "איך הבאתם?", והם השיבו: "מה זה משנה?". השעון איתו וממשיך לתקתק. מעביר את הזמן לטובתו.
נסים שלם הוא סמנכ"ל ממשל וחברה בהסתדרות העובדים הלאומית. הוא גם יו"ר מתנדב של תנועות הנוער. "ההתנדבות חשובה לנפש האדם שעבר מכה", הסביר לי, "היא חלק מההתאוששות. לו שקעתי כל הזמן בשלי, לא הייתי מצליח לקום". נפגשנו בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. נסים בדיוק שב ממסע של יומיים ב"אוטובוס הלאומי". עם נציגי כל תנועות הנוער, מהשומר עד בני עקיבא, סבב בארץ. התניע שיח על שואה, מלחמה ותקומה. אמר שאולי אין הימים האלה מתאימים לחגיגות עצמאות, אך צריך לציין את היום, את העובדה שחברי קיבוצים ואחרים נפלו למען העצמאות. "במלחמת השחרור המצרים הגיעו עד לפה", הזכיר לי, "צומת עד הלום ממש כאן ליד גן יבנה".
הם התחתנו בלי שיגלה לה שאולי מכות החשמל בשבי פגעו בכושרו להביא ילדים. הגילוי, כך מתברר, היה באמת מיותר. נולדו להם שלושה ילדים. מור והתאומים דניאל ואלמוג, בת ובן. לפני שהתגייס זומן מור למודיעין. הוא סירב. "אלך רק ליחידה שלך ויהיו לי נעליים אדומות", זרק לאביו, "ואתה תתקשר ותשנה לי את השיבוץ - אחרת לא אתגייס". האב ציית והבן עבר גיבוש לסיירת נח"ל ופעם התקשר לבשר: "אבא, אנחנו עוברים את הגבול לכיוון סוריה".
כיום עובד מור בחברת אנרגיה בפיליפינים. מבית משפחת שלם רואים את השדות של קיבוץ חצור. לאחר שהתחתנו ביקשה מירה לגור בקיבוץ, נסים סידר לה משהו שהכי קרוב לכך. הוא הקים את ביתו בעשר אצבעותיו. "תראה את הפרגולה הזאת", הוא מצביע בגאווה, "חצי ממנה בניתי לבד. אני חותך, אני מחבר, אני דופק, זה טוב בשבילי. ושים לב לגינה. אני מנכש, אני שותל, אני פותח את המים".
Belle היא לברדור לבנה. והיא באמת יפה, חמודה כל כך. מחככת את אפה בג'ינס שלי. בסלון ציור גדול, צבעים חזקים ומשיחות מכחול סוערות. פרי לילותיו הלבנים של בעל הבית. בכל פינה פסלונים שאסף ממסעותיו בעולם. גם לירדן לא חשש להגיע. 7 באוקטובר מצא אותו יושב בסלון. כאילו נערך והמתין. אולי חש במשהו דומה לאותה דממת יער לפני שנשבה. ב־6:29 האזעקות ייללו ומרקעו נכבש. "זה פשוט לא הגיוני", אמר למירה, "טויוטות בשדרות? איך כמות כזאת של כלי רכב עוברת דרך הגדרות?". אחת החוליות הגיעה לפאתי אשקלון ובגן יבנה פשטה הדאגה. בקבוצת הוואטסאפ היישובית התחילו לארגן אנשים חמושים שיאבטחו את הכביש.
הזדהותו עם החטופים מוחלטת. הוא הביא את תנועות הנוער לכיכר החטופים, הם נפגשו עם המשפחות, הם משתתפים בכל העצרות, בטקסים ביישובים, "אנחנו עושים וכל פעם אני מרגיש שאנחנו לא עושים מספיק, שהתוצאה לא מגיעה עד הסוף". הוא מייעץ למשפחות החטופים. לפני כשלושה שבועות נפגש עם נציגיהם בביתה של ורדה פומרנץ. לו שאלו אותו, אמר להם, לא היה יוצא לטקסי יום השואה בפולין עם המשוחררים מעזה. "הם לא צריכים לחוות שוב כאב ברמה כזאת".
הוא עצמו בא לפולין רק 25 שנה לאחר ששב הביתה. ואפילו אז זה היה על גבול הבלתי נסבל. המשלחת הוכנסה לאולם שפעם טפטפו בו מקלחות המוות. הוא היה אמור לשאת דברים אך נחנק והעביר את שורותיו לאחר. "מקלחת ושבי הם הצירוף הכי קשה שיש", הסביר לי. בצינוק, האסיר מוגן מהקירות. כדי להזיק לו צריך סוהרו לסובב מפתח, לפתוח דלת. "אבל במקלחת אתה נחשף עד תום, אתה טוטאלית בידי אויבך".
הראש נודד שוב לעזה. לזעקה שהשמיע בכיכר החטופים בחודשים הראשונים למלחמה: "אני שומע את הקריאה שבני עמי צועקים ממעמקי האדמה, אני מנסה לנגב את הדמעות שלהם ושם את פרצופי קרוב ומרגיש את הקור ואת הכאב. אני לא מצליח לנשום טוב ואני אומר: די, מספיק".
הוא מתגעגע לשבתות שהביאו רסיסי נחמה, תמונות חטופים שבים לזרועות אהוביהם. היה משכים קום, מתיישב בסלון, פותח טלוויזיה ואומר לעצמו: "או־טו־טו, או־טו־טו הנה עוד אחד חוזר". אבל כיום, חוץ מתמונות עידן אלכסנדר ששב בתחילת השבוע, המסך שלו שותק. כמו אלה שכבר חזרו. "חלקם סגורים, מתקשים לדבר, עוד שנים ייקח להם".
מישהו ממשוחררי עזה סיפר לו שמאז ששב הוא כל הזמן רעב. נסים השיב שהתחושה תלווה אותו עוד זמן רב. "זה פה בראש", הוא מצמיד אצבע לרקתו.
לפני פחות משנה אובחן אצלו בקע בקיבה. איבד המון דם, חדר השינה הוצף והמזרן האדים. "ואני צועק לבן שלי אלמוג והוא רץ אליי, מרים אותי, תופס אותי, מצמיד אותי אליו ואני מקיא עליו דם והוא תופס אותי חזק־חזק שלא אפול". אמבולנס הוזעק והוא פונה לאסותא אשדוד, כשאלמוג אוחז בו שלא ישכב, כי אסור לשכב כשמאבדים הרבה דם והוא איבד כמה ליטרים. בבית החולים שמו זונדה "והמאמצים שלהם להחדיר לי צינורית לפה החזירו אותי אחורה, ואחר כך אמר לי בני: 'אבא, הצעקות שלך היו נוראיות', והאחות אמרה לאשתי: 'אני יודעת שזה כואב, שזה מפריע, אבל אני לא מכאיבה לו עד כדי כך. למה צעק ככה?'". והאחות הטובה לא ידעה שלא עליה התפוצץ אלא על שוביו, שהחדירו זרנוק גועש לפיו וניסו להטביעו חיים.
מאז ששב, מתייסר גופו. קיבתו גמורה, והאולקוס לא מוותר. רופאים נכנסים לגופו, צורבים, מנסים לתקן. "ואז אני אומר לעצמי: 'הנה משהו שנשאר לך משם'". מבדיקות דם שעשה השנה התברר שחלה בסוכרת, והוא מטופל בזריקות ובכדורים. פעם בבית החולים צפה בטלוויזיה והפסיכולוג הצבאי שם לב שאינו צוחק בזמן. "אתה ודאי לא מצליח לקרוא את התרגום", אמר לו. עשו לו משקפיים עם מספר מאוד גבוה. אבל כעבור כמה שנים הראייה יצאה מההלם והתחילה לשוב אליו. למשקפיים הוא נזקק עכשיו רק בנהיגה.
40 שנה הוא עובר טיפולי נפש במימון משרד הביטחון. פוגש פעם בשבוע מטפלת שהייתה בצוות צה"ל שקלט משוחררי קרבות. "אפילו שאנחנו אנשים חזקים אתה צריך לדבר עם מישהו". בימי הקורונה הוצע לו לספר איך מתמודדים עם בידוד בחדר. איש לא הבין שבקורונה היה לו קשה אף יותר. "בכל פעם שנסגרה הדלת אמרתי בליבי: 'משהו לא טוב קורה'".
אמו סופי, בת 96, שקועה בדמנציה. אבל מסך השכחה לא מצליח למחוק עובדה אחת: לפני שנים בנה האהוב אבד לה. כשאינו עונה לטלפון, היא מזניקה עולם ומלואו. פעם אפילו הגיעה לצבא אל נכדתה, הקצינה דניאל.
התרעות פיקוד העורף