תם העידן שבו חברים בוחנים תלונות נגד חבריהם. סמכותו של נשיא בית המשפט העליון למנות, עם שר המשפטים, את אחד מחבריו לתפקיד החשוב הזה עברה מן העולם. ועדה בת שבעה חברים היא שקובעת מי ראוי, לדעתה, לשמש בתפקיד. התהליך גלוי, אין עוד דיונים חסויים, נציגי הציבור מבצעים את העבודה – והכל פתוח לבחינת הציבור.
במקביל, בוטל הנוהג שלפיו רק שופטי בית המשפט העליון, לאחר פרישתם, ראויים לשמש במשרה הזאת. ככה מתנהלת דמוקרטיה אמיתית. התופעה של פקידים שממנים את ממשיכיהם, אין פסולה ממנה. דומה שרק אצלנו עוד קיים הנוהג הזה, ומי שתומך בו הוא, כמובן, מי שרוצה לשמור בידיו את כוחו האבסולוטי, תוך הדרת הדרג הנבחר.
כת המיוחסים, זאת שדוחפת כעת לאנרכיה בגלל שאחרים מחזיקים בהגה, אינה מתכוונת להרים ידיים. זאת, אף שבחירת הנציב יצאה לדרך. השופט יצחק עמית לא אוהב, כנראה, את מה שקרה, אבל גם לו יהיה קשה, לדעתי, לגלגל לאחור את השינוי שכה התבקש. זה מבטיח שהעידן החדש יישאר פה, אם כי צריך לשים כוכבית ליד האמירה הזאת. השופטים בבית המשפט העליון אינם ממהרים להסיר את ידיהם מכל ניסיון להגביל את סמכויותיהם לטובת כלל הציבור.
הכל צריכים להודות בחשיבותם של השינויים בדרך שבה נבחרים נושאי משרות בכירות. ההפגנות משולחות הרסן בהשראתה של היועמ”שית היו לגמרי פוליטיות. פרחחים הציתו מדורות בכבישים ראשיים. עילה ממשית לא הייתה להתפרעויות, וכל מי שנתן להן יד עשה שקר בנפשו. הרצון להביא לשינוי באופן שבו נבחרים האנשים הכי מרכזיים במערכות ציבוריות, אין ראוי ממנו.
דא עקא, אנחנו נמצאים רק בתחילת הדרך. המלאכה עוד מרובה. האכיפה הבררנית אוכלת בנו בכל פה. יש במערכות השלטון מי שפטורים מכל רסן. כוחם בלתי מוגבל. אין עליהם כל מורא. חקירות סרק נפתחות חדשות לבקרים. בהשראת פרקליטים לא ישרים, בעיניי, חוקרים “מחפשים” עדי מדינה, לא את חקר האמת. המטרה מקדשת את האמצעים.
התרעות פיקוד העורף