על כיסא נוח, עם הגב לים, יושב איש מבוגר. הוא חובש כובע טמבל ממותג של ברקליס, בנק היסטורי שכבר לא קיים, אבל את הפרסומת שלו אני זוכרת. אני מזמזמת אותה לעצמי ויודעת שאין סיכוי שהג׳ינגל הזה ייצא לי עכשיו מהראש.
אני זקוקה מהר להסחת דעת מוזיקלית ומבחינה ברדיו טרנזיסטור שפועל על סוללות שנמצא לידו. דגל ישראל קטן מסתיר אנטנה מורמת שמכוונת לתחנה שממנה בוקע שיר ישן של פעם. להקה צבאית, לא מזהה איזו, אבל מזהה את השיר ומתאמצת לשיר איתו.
זה היה בשבת בבוקר, יממה אחרי שאזעקה הבריחה המוני מתרחצים ששרצו בחוף בצהריים של שישי. קיוויתי שהיא תבריח את המתרחצים גם בשבת, אבל מתברר שאנשים כבר לא מתרגשים מהחות׳ים, והעומס בים נמשך כסדרו.
אלא שבאותו בוקר ערפל מוזר נפל על החוף. ניכר היה שמישהו מנסה לרמוז להמוני האדם, גם לי, לא להגיע לחוף. לתת לטבע לנשום רגע לפני יולי־אוגוסט. זה קרה בפעם הראשונה שהגעתי לדגום את החוף ליד הבית החדש שלי. לא ראיתי כמעט כלום, ובאופן יחסי ל־29 המעלות שהבטיחו החזאים היה קריר.
המציל ביקש לא להיכנס למים ולא להתרחק מדי מהחוף בגלל ענייני ראות. פרשתי מגבת במקום אקראי על החול, ליד האיש המבוגר שישב עם הגב לים, נהנה מעולמו הפנימי העשיר והמוגן ושר בקולי קולות, כמעט בלי לשים לב שאנשים מתחילים להתקבץ סביבו על החוף.
כשהייתי ילדה והיינו מגיעים לים, אבא שלי היה תוקע שמשייה קטנה בתוך בור בחול, מניח שני כיסאות נוח ומגבת, ואף שגם בשנות ה־80 הייתה צפיפות יחסית, אני זוכרת יחסי שכנות טובה (לרוב) בין שוכני שמשייה אחת לאחרת, בין יושבי כיסאות הנוח הצמודים של העירייה לבין מיטות השיזוף.
כיום מתברר שהשמשיות הן אאוט. אנשים אוהבים לסמן טריטוריה של חצי חוף עם מאהל שמסתיר את המים לכל מי שלא תופס את הקו הראשון של החוף. מסמני הטריטוריות לא בוחלים בדבר, ועד מהרה גיליתי שניים שהתיישבו לי ממש על הראש. המשכתי לשבת. האיש בכיסא ההפוך חייך אליי, והמשיך לשיר. הייתה לי תחושה שהוא הרגיש שמשהו בנוכחות שלו היה מרגיע, יציב ומוכר עבורי.
בחוף הקודם שלי, חוף שבו ביליתי מילדות ועד לפני שבוע וקצת, היו מגיעים הרבה אנשים כאלה עם טרנזיסטור, כיסא נוח ושירים של ארץ ישראל לפני שהיא נהייתה מה שהיא עכשיו. ״שיר יפה״, הוא אמר בעודו מסתכל לכיווני. שאלתי למה הוא עם הגב לים ביום שאין בו שמש. ״גם ככה אין מה לראות חוץ מעשרות אנשים״, הוא ענה. הבנתי שמתוך הרגל אני תמיד מתיישבת באותה הזווית למים, גם אם מסתירים אותם הערפל או עשרות אנשים.
אולי זה בגלל הערפל, אולי זה בגלל הקור שפתאום תקף אותי, כשהבנתי שאין לי במה להתכסות מלבד מגבת מלאה בחול, אבל זה היה הרגע שבו הבנתי שאני כנראה עדיין זקוקה למשהו מוכר. הפינה שלי בחוף שאני רגילה אליה, הזווית המדויקת, השקט. אף על פי שים זה ים בכל מקום, ותמיד הוא יהיה ים על כל המשמעויות שלו עבורי - גם לחוף חדש צריך להתרגל.
יש משהו מלחיץ בערפל, בחוסר היכולת לראות קדימה. מישהו פתאום צעק ״תראו, אין עיר״, וכולם הסתובבו אחורה, באינסטינקט ישראלי שאם מישהו צועק באמצע מקום ציבורי כדאי לבדוק מה זה. עשרות אנשים הביטו לאחור ולא ראו כלום מלבד ענן שמכסה את הבניינים וקו האופק של העיר שהולך ונעלם.
תכננתי לקום ולהמשיך לצעוד, כמו תיירת שעושה סיור לוקיישנים בשכונה החדשה שלה. מישהו אמר שאולי בכיוון יפו הערפל כבר התפזר, אבל משהו גרם לי כמעט בכוח להישאר במקום, לעצום עיניים לכמה דקות עד שהענן יחלוף, לעצור רגע את התוכניות לטיול על קו החוף, לנשום, להתרגל לדבר חדש, גם אם הוא מעורפל ומפחיד. להבין שזה בסדר לא להיות כל הזמן בתנועה. לפעמים השהייה בסיטואציה יכולה להיות מלמדת לא פחות מלנוע.
אחרי המסע המשמעותי שעברתי בתקופה האחרונה, אני יכולה להרשות לעצמי לא לסמן מיד עוד מטרות ויעדים, או לצאת לדרך שוב ולחפש עוד כיוון, אלא ליהנות מההישג. לפעמים זה בסדר לשבת עם הגב לים ולאו דווקא עם הפנים אליו, לפעמים זה בסדר שמסתיר את השמש, לכוון טרנזיסטור לתחנה אקראית, ולתת לרדיו להפתיע, או אפילו סתם לחייך.
התרעות פיקוד העורף