שמור חלום: חלמתי חלום מאוד יפה, ואז בתוך החלום אני אומר לעצמי שאני רוצה לעשות קופי פייסט לחלום ולשמור אותו. זה קרה לי. באמת. זאת אומרת בחלום.
מדוע אני לא יכול לשלוח לעצמי חלום יפה לשמירה, כמו סרטון טוב בטיקטוק או באינסטגרם?
אנחנו חולמים כל כך הרבה. הראשון שיפתח תוכנה לשמירת חלומות יפים, למשלוח חלום יפה לחבר, וחשוב יותר - לחברה, יהיה מארק צוקרברג הבא.
הנה הרעיון. אני רק מבקש 3%, שאני תורם לחלומות של מדינת ישראל.
לנה אמרה לנו: ההתנתקות, ואחריה העברת הכסף לחמאס במזוודות מקטאר, והעברת הכסף לחמאס לא במזוודות על ידי אונר״א, הן הטעויות המדיניות העיקריות שהביאו ל־7 באוקטובר. בעת ההתנתקות הייתה אישה אחת שזעקה כאשר היא ראתה בבירור את מה שיגיע. הזעקה שלה, כאשר היא הבינה את העתיד השחור כתוצאה מההתנתקות הייתה הזעקה הגדולה ביותר. זעקה עד מוות. אנחנו לא זוכרים אותה מספיק.
בימי המחאה נגד ההתנתקות ראיתי את הישראלים יוצאים להפגנות, ועוצרים בלית ברירה במחסומים. הישראלים שכבו וישבו ועמדו בנקודות החסימה, מיואשים, מושפלים.
אחת מהם הייתה ילנה בוסינובה. לנה בפי חבריה. אישה בת 54 בלבד. בצד ההשתתפות שלה במחאות היא פרסמה מאמרים ברוסית שמסבירים את הסכנה האיומה שבהתנתקות. קראתי. העדויות שלה מהחוויות שלה במעצר יחד עם מפגינים אחרים, מזעזעות. במאמר היא מזהירה ממה שיגיע אם ההתנתקות תתבצע.
יום אחד היא יצאה להפגנת מחאה. צעדה מנתיבות לכיוון כיסופים, הגיעה עד למחסום, ואז השוטרים אמרו לה: מכאן את לא יכולה להמשיך ללכת. היא ודאי ניסתה להסביר להם, בעברית במבטא רוסי, שעצירה של מפגין ההולך ברגל היא מעשה בלתי דמוקרטי. אני יכול לצייר לעצמי בקלות את הפרצופים הקפואים של השוטרים. הם כבר שמעו דברים כאלה מאה פעמים, אבל את מה שהם יראו בעוד רגע הם לא ראו מעולם.
לנה הלכה למרחק מה משם, והוציאה שלט נגד ההתנתקות. היא עמדה בגאווה בהפגנת יחיד. אחת מתוך מאות אלפים שמחו באותו יום בכל מיני דרכים. הייאוש הכה בה. האטימות, סתימת הפיות, גרמו לה להתחיל לבצע מה שהיא הגתה עוד קודם: היא תנקוט צעד מחאה שיזעזע. היא חשבה על הכל. מה שקרה מעתה ניתן להירשם רק במילים יבשות: שפיכת הנוזל הדליק על עצמה, הצתת הגפרור, והאש. השוטרים רצו לעברה. מצלמות טלוויזיה לא היו שם, ולכן זהו כמעט “לא אירוע". אבל לא ייתכן שרק הטלוויזיה תקבע את הזיכרון.
בדרך לבית החולים, תוך שהיא סובלת מכאבים, אמרה שהיא הציתה את עצמה במחאה נגד ההתנתקות המסוכנת. לאחר שבועיים בבית החולים היא הלכה לעולמה. לנה הייתה מהנדסת־פיזיקאית. בישראל היא עבדה בבית סיעודי בקדומים.
דניאלה וייס, יו"ר המועצה של קדומים, אמרה לי אז שילנה בוסינובה הייתה שותפה בכל ההפגנות. “לא הייתה נסיעה, מחאה, כינוס, שהיא לא הגיעה אליו. אישה אסתטית, נאה, לבושה בטעם טוב, אלגנטית, בעלת סבר פנים נעים. ברגע ששמעתי את הידיעה הנוראה: ‘אישה מקדומים הציתה את עצמה', ידעתי מיד שזו היא. למה? בגלל שהיא לקחה את המאבק לקצוות. היא הביאה איתה תפיסה שמחאה מגיעה עד כלות".
יצחק משורר, קרוב המשפחה שלה מקדומים, אמר לי כאשר ביקשתיו לתאר את ילנה כאדם: “לנה נולדה בברית המועצות, וחייתה באודסה. היא סיימה את לימודיה באוניברסיטה ברוסיה, ואז החלה להתקרב לחוגים של מתנגדי המשטר הסובייטי, מה שנקרא דיסידנטים. היא עצמה לחמה למען עלייה לישראל, אבל הקבוצה הזו גם עשתה פעולות נגד השלטון הרוסי במטרה לגרום ליותר דמוקרטיה ברוסיה. לנה עשתה הרבה פעולות בעד זכויות אדם".
"באחד המקרים היא עשתה שביתת רעב, כאשר רצו לסגור מפעל, מה שהיה גורם עוול עצום לאלפי עובדים. אתה צריך להבין שמפעל ברוסיה איננו כמו בארץ. המפעלים שם גדולים, ויש כמה אלפי אנשים בכל מפעל. בארץ תדיראן ותע"ש נחשבים מפעלים גדולים מאוד, ברוסיה מפעלים כאלה הם מפעל רגיל. אם סוגרים מפעל כזה, נגרם אסון להרבה אנשים. ילנה ישבה בשביתת רעב. היא אפילו הצליחה, לפחות זמנית. דחו את סגירת המפעל, ואחר כך עשו את המהלך בהדרגה, מה שעזר מאוד לעובדים. זוהי לנה, זה האופי שלה. היא עשתה גם הרבה כדי לתמוך בסופרים ועיתונאים בעלי חשיבה עצמאית. ברוסיה זה כמו כאן, לא כל כך אוהבים אנשים שמדברים אמת".
בזמן שלנה חייתה ברוסיה, היא כתבה מאמרים, וגם בארץ היא כתבה באומץ בעד חירויות אדם, ונגד ההתנתקות. ידידתה של לנה, העיתונאית אסיה אנטוב, תושבת קרני שומרון, סיפרה לי אז: “זהו המשך המסורת המפוארת של לוחמים בעד זכויות אדם. בשבילנו, הקהילה הרוסית, מעשה כזה הוא מעשה הרואי. היא הצילה את הכבוד העצמי של העם היהודי בזמן הקשה כל כך שעובר עליו. היא רצתה שיידעו שיש מישהי שעשתה מעשה שמשתווה בעוצמתו לגובה הטרגדיה שקרתה לנו. זוהי תשובה בגודל של האסון. זוהי מסורת מחאה שהייתה ברוסיה".
“תשמע", אמר לי אז יצחק משורר, “בישראל יש הרבה שמדברים ולא עושים. אנחנו, יהודים מרוסיה, מדברים קצת פחות, ועושים יותר. אם אנחנו אומרים שנלך עד הסוף, אנחנו מתכוונים לזה. לנה התכוונה לזה. ואתם צריכים להבין שאנשים כמו לנה עומדים מאחורי הרעיונות שלהם וההבטחות שלהם למצפונם ולעתיד החברה". בתקשורת בישראל התגובות למעשה המחאה הזה היו מבישות. באתר חדשות מרכזי ספרתי עשרות תגובות שחורות מרוב עוינות למעשה המחאה הזה. השתוקקנו להיות עיוורים. לנה ראתה צלול.
דוד בלחסן, קולנוען ואינטלקטואל ישראלי, דרש שייקרא רחוב או יישוב על שמה. נו? שמא בגוש קטיף כשייבנה מחדש? יום אחד כשהייתי בקדומים (אני לא מגיע לשם מספיק) הנחתי אבן על קברה. כל המנהיגים שלנו צריכים לעלות לשם היום ולהניח אבן, עד שהקבר שלה יכוסה באבנים קטנות של אהבה וחרטה.
פינת השלולית: הנסיך התעורר בבוקר, אפוף בשרידי חלום שהוא חלם על ימיו בשלולית. האם מה שנסיך חלם על השלולית, כשהוא כבר מזמן בארמון עם הנסיכה והנסיכים הקטנטנים, נחשב לרצון להיות שוב צפרדע?