התחלתי לרכוב. על אופניים. בדיקת דם שערכתי לאחרונה הצביעה על כולסטרול גבוה וסיפקה לי מניע מהותי לצאת ולהתמיד בפעילות ספורטיבית. זה לא שיש לי משהו נגד המוות, אני פשוט לא רוצה לפספס את הרגע שבו ילדיי יצטרכו לטפל בי. האם לחינם החלפתי לילדים האלו טיטולים וקמתי באמצע הלילה לתת להם בקבוק או לקחת אותם לטיולים אינסופיים בעגלה?
האם הקרבתי כל כך הרבה ולא אוכל לפרוע את החשבון ולתת להם לטפל בי בזקנתי? אני רוצה שכל יום הם יגיעו אליי, ייקחו אותי לקופת חולים, ישמעו אותי מספר את אותם הסיפורים פעם אחר פעם, יבשלו לי דברים רכים לאכול ויעזרו לי לעלות במדרגות. במסגרת שריפת הקלוריות ופיתוח סיבולת הלב־ריאה אני מאזין לספרים קוליים. ההאזנה לספרים מומלצת מאוד לספרים עיוניים. את ספרי הפרוזה, להרגשתי, עדיין כדאי לקרוא בעזרת אותה המצאה של יוהנס גוטנברג לפני 585 שנים.
חבר היסטוריון שלי אמר לי לשים לב - במהלך השנים התגלו ממצאים שהצביעו על כך שאלברט שפר ידע הרבה יותר על הזוועות של הנאציזם ממה שסיפר במשפטי נירנברג וממה שכתב בספרו האוטוביוגרפי. זו לא התמונה המלאה, הוא אמר. אז כדי להשלים את התמונה המלאה האזנתי לספר ״היטלר, הגרמנים והפתרון הסופי״ של ההיסטוריון הבריטי איאן קרשו. אחר כך המשכתי למה שנחשב לאחת הביוגרפיות החשובות של היטלר - הספר ״היטלר - דיוקנו של לא איש״ מאת יואכים פסט.
משם המשכתי לביוגרפיה של מי שתמיד החשבתי - ועודני מחשיב - למפלצת הגדולה ביותר של הרייך ולנציג עלי אדמות של הרוע האנושי, הלא הוא שר התעמולה והגאולייטר של ברלין, יוזף גבלס. ״גבלס: ביוגרפיה של רוצח במילים״, קוראים לביוגרפיה, ומי שאחראי עליה הוא פטר לונגריך. דרך שלל הספרים האלו קיבלתי בפעם הראשונה הצצה באמת עמוקה ויסודית למשטר הנאצי - המשטר שללא ספק תפס את המקום הראשון בקטגוריית ״המשטר הכי אכזרי והמזוויע אי פעם״ - ולמנגנוניו ולדרך המטורפת שבה השתלט על יבשת שלמה והיה לא רחוק מהשתלטות עולמית כללית.
נכון, הכלכלה והתבוסה במלחמת העולם הראשונה נתנו להיטלר את הרוח הגבית, אבל משברים וזמנים קשים תמיד יהיו, מה שהתרחש בגרמניה בשנות ה־30 של המאה שעברה הוא נורת האזהרה הגדולה ביותר למין האנושי. האגביות והבנאליות שבהן הושרשו בעם הגרמני שנאה ורוע בתוך שנים בודדות יכולות ללמד אותנו שחולשתו של המין האנושי גדולה יותר ממה שנדמה לנו.
מדאיג לראות איך בשנה וחצי איש אחד קיפל את המשטר הדמוקרטי והפך לשליט טוטאלי. בכמה שנים הצליח היטלר לאלף 65 מיליון איש ללכת אחרי אדם שמביא עימו שנאה ורדיפה בכמויות שקשה להסביר. אצל שפר זה בא במיוחד לידי ביטוי כשהוא מספר על כל הדרכים שבהן אפשר להפנות עורף ולא לראות את מה שלא נוח לך לראות. וזה לא רק בעניין עמים אחרים, אלא גם בנוגע לעם שלך, כשללא ספק היה ברור לכולם בצמרת הנאצית שפקודת ״אדמה חרוכה״ שנתן היטלר גרמה להרג של מיליוני אזרחים גרמנים בעורף שהיה יכול להימנע.
אבל אף אדם, גם לא שפר, לא העז לומר להיטלר שברור שהמלחמה אבודה וכל יום שממשיכים אותה עוד עשרות ומאות אלפי אזרחים גרמנים נטבחים. ההתבטלות בפני הכוח וליחוך הפנכה ואמירת הן וציות לאדם בעל כוח הם באמת בלתי ייאמנו. במובן הזה יש דמיון רב למשטר חמאס, שחולק קווים מקבילים עם הקלילות שבה הוא לא מתעניין בהרג אנשיו. עוד 40 אלף הרוגים לא יגרמו לצמרת הארגון לשנות את קו מחשבתו בעניין המלחמה שחייבת להימשך, כמו שיותר משני מיליון אזרחים גרמנים לא הזיזו להיטלר.
בכלל, עצם זה שבחיפושים בבתי ספר ובבתים בעזה מצאו עוד ועוד עותקים של ״מיין קאמפף״ (״המאבק שלי״ בתרגום חופשי) של היטלר רק מלמד על הבורות והנבערות, מאחר שסגידה לאדם שהאמירות שלו על הערבים נעו בין ״הערבים הם עם מטומטם ועילג. אם היו מצליחים לכבוש את אירופה במאה השמינית, הם לא היו מצליחים להחזיק בה ולנהל אותה יותר מכמה שבועות, כי אין להם היכולות השכליות לזה״, לבין הכרזות חד־משמעיות על הנחיתות האבולוציונית של העם הערבי.
ביום השואה האחרון נחשפו נתונים על מספר ניצולי השואה שעדיין בחיים. המספר נמוך - ודי ברור שבתוך חמש עד עשר שנים לא יישארו אנשים שהם עדות לשואה. לא יהיו עוד מי שיספרו לנו בגוף ראשון על הזוועה שעברו. ככל שאתה צולל להיסטוריה אתה מגלה שהאנושות נוטה לשכוח דברים ולחזור עליהם. לעולם יש להטיל ספק בנעשה ובדברים שאומרים מנהיגים ואיך הם אומרים את זה. הציווי הגדול ביותר ממלחמת העולם השנייה והשואה הוא שעלינו להתבונן לעומק בתהליכים שמתרחשים בעדינות ומבעבעים להם לאט־לאט מתחת לפני השטח, ולהטיל ספק תמיד בכל מה שיוצא מהפה של מנהיג זה או אחר.
התרעות פיקוד העורף