רציונלית, ידעתי להסביר שאנחנו לא חיים באולימפיאדה של כאב, או היררכיה של מצוקות. לאנשים יש זכות מלאה להתלונן ולבטא קושי, גם אם הוא לא עומד בפרופורציות של הסבל הנוראי שחווים החטופים. בטח אחרי למעלה משנה וחצי של מלחמה, שבמהלכן - כמו בחיים - כולם נתקלים בבעיות או בחוסר צדק. אבל נדמה לי שמה שהרגיז אותי באמת היה מה שפירשתי כהתחסדות. כי מה היה כל כך חשוב לכותב בפרסום התגובה הזאת? דאגה אמיתית לחטופים, או ניסיון להפגין עליונות מוסרית? בבחינת, בניגוד אליך, שמוטרד מזוטות, אני לא שוכח את הדברים החשובים באמת. שזו, כמובן, גישה מגוחכת, כי על פיה אסור לכולנו להתלונן או לבטא באופן פומבי קושי, כי הכל זניח בהשוואה לסבל (הנוראי והבלתי נתפס, אין ויכוח) של החטופים.
וזה מתחבר לגישה מאוד רווחת כרגע, של “מוכרחים להיות עצוב". זה יכול להתבטא במסר שהיה מאוד פופולרי השנה ביום העצמאות ולפיו “אין מה לחגוג עד שהם חוזרים". או בהצהרות פומביות של אנשים על כך שלא חייכו אפילו מאז 7 באוקטובר. הצהרות שהסאבטקסט שלהן הוא - איך אתם מסוגלים לשמוח וליהנות בתקופה כזו. עד כמה אתם חסרי רגישות ומצפון חברתי.
אני מודה שהמשפטים האלה מרגיזים אותי. גם מכיוון שאי אפשר לצפות מאנשים לחיות במצב תמידי של אבל לאורך שנה וחצי, והחיים לא מורכבים רק מאירוע אחד - נוראי ככל שיהיה. וגם כי בחלק ניכר מהמקרים אני יכול ממש להריח שכוונת המשורר היא לא להעלות את המודעות לסבל החטופים, אלא להתהדר במידת מוסריותו. כאילו שבני אדם הם לא יצורים משוכללים מספיק כדי להיות מסוגלים לשלב בין דאגה וסולידריות לבין המשך תפקוד בחייהם הרגילים.
אבל למרות הרוגז שלי, אני יכול להבין לגמרי גם את הנוזפים. כי יש כאן באמת פצע לאומי פתוח ומדמם, שלא מאפשר להמשיך כרגיל. והתנהלות של חזרה לשגרה היא מסוכנת עבור החטופים שנשארו מאחור, וגם עבור החיילים הנשלחים כעת לחזית. ואי אפשר לישון טוב בלילה במציאות כזו, אלא אם כן קוראים לך בנימין נתניהו. אני זוכר היטב את הימים הארוכים והעצובים שבהם בני בכורי היה מגויס בצו 8, ולחם באופן פעיל. ימים שבהם כל בני הבית התהלכו טרוטי עיניים ומרוטי עצבים, בשעה שמרבית האנשים סביבנו המשיכו כרגיל בחייהם. ימים שעלולים לחזור על עצמם, בכל רגע.
התחושה הזאת, של כמעט ניכור מצד הסביבה, מוציאה מהדעת. כשהתהלכתי מוכה חרדות בעת שהילד נלחם בלבנון, כל פוסט שעסק באיזו הנאה שגרתית ממש גרם לי לזעם. ומנגד, כל גילוי של סולידריות ודאגה חימם את הלב והעניק עוד כוח.
אז מה עושים? איך ראוי לתפקד בין שני הקטבים האלה, שממש סותרים זה את זה? בין החובה להזדהות עם הסבל, ובין הצורך להמשיך בחיים, על כל גוניהם?
אסקפיזם הוא מפלט כמעט בלתי נמנע בזמנים כאלה. אני יודע את זה על בשרי. התנתקות מהכותרות הראשיות, ובריחה לסדרות טלוויזיה מחו"ל או למוזיקה טובה הן הדרך היחידה שלי לשמור על שפיות ואופטימיות כרגע. אבל הבעיה היא שקל מאוד ללכת עם זה עד הסוף. הניתוק הפיזי הופך גם לניתוק רגשי, ואתה מוצא את עצמך במציאות אלטרנטיבית שבה פחות אכפת לך ממה שקורה מסביב. וזה לוקסוס גדול מדי בעת הזאת. כל עוד דמי אחינו זועקים מן האדמה, מילולית, אסור להתרגל באמת. לשמוח באמת. לחיות עד הסוף.
בתחילת הצפייה ב"ארבע העונות" (נטפליקס), כמעט החלטתי לפרוש. לא הבנתי איך שמות קומיים כמו טינה פיי וסטיב קארל מעורבים במשהו כל כך... סתמי. לשמחתי המשכתי, כדי לגלות שהסדרה - העוסקת בחייהם של שלושה זוגות הנופשים יחד בכל עונה במקום אחר - היא אנושית, חכמה ובאופן נדיר גם מתמקדת בחייהם של אנשים בני יותר מ־40.
"האטרנאוט" (נטפליקס), עיבוד טלוויזיוני לרומן גראפי שיצא בארגנטינה בסוף שנות ה־50, הוא סדרה אפוקליפטית על עולם שבו מתחיל לרדת לפתע שלג רעיל, שכל מי שבא איתו במגע מת. הכוח הגדול של הסדרה (המצוינת) הוא בהדגמה של הטבע האנושי, וכיצד הוא מתנהג במקרי חירום כאלה. ובתמצית: אדם לאדם זאב, אבל יש גם פרצים של אנושיות.
ואם נשארים באפוקליפסה: העונה השנייה של “האחרונים מבינינו" (HBO) היא פשוט מאסטרפיס טלוויזיוני. כל סצינה, כל ניואנס, הם בית ספר. וכמו בטלוויזיה טובה באמת, סיפור הרקע של עולם שכמעט נחרב בגלל מגיפת פטריות ההופכת את בני האדם לזומבים רצחניים, הוא רק מצע לעיסוק מורכב ומרגש ביחסים בין בני אדם.
התרעות פיקוד העורף