אלכסנדר אוסטיוז'נין שירת יותר מ־300 יום במילואים בעזה, בצפון ובלבנון. למעשה, הוא שוחרר מסבב המילואים האחרון רק לפני שלושה חודשים והמתין לצו גיוס נוסף. "מורעל", קורא לו אחיו.
אלכסנדר שירת בסדיר בקרבי. בשבעה באוקטובר אומנם היה משוחרר, אך הגיע בהתנדבות לפיקוד העורף. "הוא הרגיש שהוא לא עושה מספיק", סיפר איוון אחיו, ועבר לגדוד של האח בהנדסה קרבית, שם עשו שניהם מאות ימי מילואים.
בלילה שבין רביעי לחמישי שעבר התעורר לפתע משנתו, צרח "מחבלים, מחבלים", והחל לירות באקדחו. מהירי נפצעה שכנה, שפונתה לבית חולים, ואלכסנדר נעצר. השכנה שניצלה בנס אמרה שהיא לא כועסת והסבירה ש"מקומו לא בכלא, הוא זקוק לטיפול רפואי נפשי".
למעשה, משפחתו של אלכסנדר נאבקת זה זמן מה על כך שיוכר כפוסט־טראומטי. כבר תקופה ארוכה הם רואים שהוא לא בסדר. הוא החל למשל להרטיב בלילות, ואפילו העבירו אותו לבית האח בשל כך. הם רצו שיטפל בעצמו, אבל אלכסנדר ענה שהוא ממתין לצו גיוס, וחשש שאם ילך לטיפול, לא יגייסו אותו שוב כלוחם בעזה. ככה מורעל.
אלכסנדר, למרבה הצער, ממש אינו היחיד. בשבועות האחרונים מטפלים בסנגוריה הציבורית בעוד ועוד מקרים של לוחמים שחזרו הביתה מהמלחמה, וגם אם לא קיבלו הכרה רשמית כפוסט־טראומטיים – הם סובלים מתסמינים שכאלה, שבאים לידי ביטוי גם באלימות.
כך למשל, אותו חייל קרבי שנחשף למראות קשים בשבעה באוקטובר ומתמודד מאז עם פוסט־טראומה, ונעצר אחרי שתקף את אביו. או ג', שעלה עם אמו ואחותו הצעירה לארץ והתגייס לצנחנים. בעקבות אחד המבצעים שבהם השתתף בעזה לפני השבעה באוקטובר, חלה הידרדרות במצבו הנפשי.
לאחר השחרור הוא הוכר על ידי משרד הביטחון כפוסט־טראומטי ואושפז מספר פעמים, אבל אירועי השבעה באוקטובר גרמו להחמרה במצבו והוא ניסה להתאבד. כשאמו הזעיקה משטרה – תקף אותה. הוא נעצר והוגש נגדו כתב אישום.
ויש המקרה של חייל מילואים נטול עבר פלילי (למעשה כל המקרים שמניתי הם כאלה), שנעצר בחשד שתקף את בת זוגו. לטענתו, בעקבות הלחימה הוא סובל מבעיות: "אני לא ישן טוב. וחלק מתסמיני הדחק הפוסט־טראומטי שלי זה התפרצויות. אני, שמעולם לא הרמתי יד על אף אחד, שמתי לה יד על הפנים בתור בן זוג מאיים...". בית המשפט הורה להעביר את החשוד לבדיקה בבית חולים פסיכיאטרי.
או בחור בן 24, בוגר מכינה קדם־צבאית, לוחם בכפיר ששירת במילואים בעזה. לפני כחודשיים, ארבעה חודשים לאחר שירות צבאי ממושך בעזה, לקח אותו אביו לבדיקה בקופת חולים לאחר שסבל מחוסר שינה ולחץ נפשי.
נרשמו לו תרופות, והוא הופנה לפסיכיאטר. כשחזרו מהבדיקה הוא תקף את אביו באגרופים, ולאב נגרמו חבלות. הפסיכיאטר המחוזי קבע שהוא לא אחראי למעשיו, והתנהגותו נבעה ממצב פסיכוטי פעיל עקב הפרעה פוסט־טראומטית. המדינה התעקשה על מעצר, אבל השופט פסק מעצר בית.
לא להפנות עורף
מחקר של אוניברסיטת תל אביב בקרב לוחמים מצא כי 12% מלוחמי המילואים בחרבות ברזל מדווחים על תסמינים פוסט־טראומטיים. החוקרים עקבו אחרי 579 לוחמים באחת מחטיבות החי"ר של צה"ל, מחזור 2019, בנקודות זמן על פני השירות הסדיר ואחריו בזמן חרבות ברזל (85% מהמשתתפים במחקר גויסו למילואים). הממצאים הראו שככל שהשירות הלך והתארך, עלה בהתאמה אחוז הלוחמים שדיווחו על סימפטומים מרובים של הפרעה פוסט־טראומטית.
זו תופעה שהולכת ומתרחבת. בהכללה נאמר שאלה חיילות וחיילים שנלחמו מאז השבעה באוקטובר, אבל גם מי שלחמו במלחמות ובמבצעים קודמים, והמלחמה המתמשכת כעת היא עבורם טריגר לטראומה שחוו.
כשמתרחשת התפרצות אלימה, גילוי תוקפנות מצידו של החייל, ולו ברף הפלילי הנמוך, והאדם נעצר - מיידעת המשטרה את הסנגוריה הציבורית. עו"ד ענת מיסד־כנען, הסנגורית הציבורית הארצית, מספרת כי אף שאין להם נתונים רשמיים, מדובר בבעיה הולכת וגדלה וכי המערכות הרלוונטיות – רווחה, משטרה, משפט – לא באמת ערוכות לטיפול ולהבנת המורכבות.
"ככלל", היא אומרת, "העצורים הם אנשים נורמטיביים. המעצר והכלא לא רק שלא מתאימים להם, אלא עלולים להכניס אותם למעגל פלילי שבו מצבם רק יתדרדר. עצם המעצר הוא אירוע טראומטי קשה נוסף עבורם. ברור שאם מדובר באירוע אלים שמצריך ענישה, הרחקה והגנה על הציבור, חייבים להשתמש בכלים אלה, אבל הדבר האמיתי שלו הם זקוקים הוא טיפול נפשי מוקדם ככל האפשר".
בשל העובדה שהמערכת לא ערוכה מספיק להבין את המורכבות של מצבם, מטפלים בהם כמו בשאר העצורים, כשבפועל יש להתאים את גופי המשטרה, התביעה ובתי המשפט למציאות חדשה. החוק, סבורה הסנגורית הציבורית הארצית, נותן כלים לטיפול בבעיה, אבל לא שוללים שם אפשרות של תיקוני חוק כדי לדייק עוד יותר את המענה הנכון לבעיה.
בכיר אחר בסנגוריה תיאר זאת באוזניי בצורה קשה לשמיעה, אך למרבה הצער מדויקת. הוא אמר שאנחנו "אוהבים" את הפוסט־טראומטיים שלנו שקטים. חרישיים כאלה, מתקשים לישון בלילה, אולי כותבים איזה שיר לפרוק בו את סבלם וייסוריהם. סובלים בשקט – ולא מצליחים להבין ולהתחבר לעובדה שזה לא תמיד כך.
זהו אתגר חדש, ואסור למדינה ולמערכות האכיפה להסתפק בטיפול נקודתי ברמה של ענישה, מעצר וכתב אישום למקרים פרטיים ועגומים אלה. נכון, יש להציף את המקרים, אבל רק כדי לטפל בהם כתופעה גדלה שעוד תתרחב ככל שנתרחק מהשבעה באוקטובר ועדיין נהיה במצב של מלחמה.
אלה האנשים שיצאו להילחם עבורנו, להגן עלינו. אסור לנו להפנות להם עורף ולהתייחס אליהם כאל עבריינים אלימים.