"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב. בקש שלום ורודפהו". כך כתב משורר התהילים בפרק ל"ד.
יש נקמת דם פרטית. נקמת דם. לתפוס את מי שרצח את עודד ולחסל אותו. נאמנים עליי דברי נכדתו שסבה לא רצה בנקמה כזאת. אבל יש גם נקמה לאומית. נקמת עם. מה שעשו לנו הערבים ב־7 באוקטובר הוא רע הרבה יותר מסך כל מעשי הרצח והאונס והזוועות שהתחוללו באותו יום.
ישראל נחשפה ברגע חולשה איום, שמזמין ומפתה את כל אויבינו הערבים והמוסלמים מסביב לשוב ולנסות ולזהות רגע כזה כדי להמשיך, ואולי להשלים, מה שהתחילו מחבלי חמאס באותו יום. רק אם האויב הערבי יראה לנגד עיניו מה עושה ישראל למי שפוגע בה – אולי ישקול שוב ויימנע מהגשמת שאיפותיו.
"קיר הברזל" של תפיסת הביטחון הלאומי שלנו נבנה גם על ההבנה כי מעשה כזה עלול להביא עליהם נכבה קשה מזו שהמיטו על ראשם אבותיהם בתש"ח. זו איננה רק נקמה, זו רפואה מונעת, כי במזרח התיכון, ובתרבות הערבית־מוסלמית השלטת בו - מי שאינו נוקם הוא חלש, ואפשר לחסל אותו.
בדיוק במסגור הזה צריך לראות את חיסולם של אסאמאעיל הנייה, יחיא סנוואר, מוחמד דף וחסן נסראללה, ואת הניסיון לחסל את מוחמד סנוואר השבוע. זוהי גם נקמה פרטית, אישית, על כל יהודי שרצחו, וגם תגובה לאומית הכרחית כדי להעביר את המסר הפשוט – מי שפוגע בנו – ימות.
וגם אם עודד ליפשיץ ז"ל, שנרצח בידי המחבלים מעזה, לא רצה בנקמה, והאמין כי עלינו להיות "האיש החפץ חיים" ועלינו לבקש שלום, או כדברי נכדתו: "הלוואי שמדינת ישראל תהיה חפצת חיים, תקדש את החיים ותעצור את מעגל הדמים..." - לצערנו לא מדובר בחשבון דמים פרטי שבעל החוב רשאי לוותר עליו.
"מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול". כי הפגיעה בו אינה רק אישית – היא פגיעה בסמל הממלכה. אלף פעם הושיטה ישראל יד לשלום, מתוך תקווה, אשליה, ולעיתים הזיה משיחית כמעט, כי אם "נעצור את מעגל הדמים" - נביא שלום. שוב ושוב נענינו במבול דמים.
מי רציונלי ומי משיחי?
הכוונה היא כמובן לטיעון שלפיו הם מערבים נימוקים אידיאולוגיים, אמוניים, "לא רציונליים", בשיקולים החייבים להיות נקיים לחלוטין מכל מיסטיקה לא רציונלית. בראבו. רק איך מחליטים מהו "רציונלי"? האם מי שטען שאסור להכניס את יאסר ערפאת וצבא הרוצחים שלו לארץ ישראל היה רציונלי או משיחי? האם מי שהבטיח כי הסכמי אוסלו יביאו שלום היו רציונליים או שעסקו במיסטיקה? האם הפיצו סמי הזיות שלום קטלניים בשעה שהציגו עצמם כממלאי הצו בתהילים, כ"רודפי שלום"?
האם מי שהבטיח כי ההתנתקות, עקירת היישובים היהודיים מחבל עזה וצפון השומרון ונסיגת צה"ל מהשטחים הללו, "תשפר את מצבה הביטחוני והמדיני של ישראל" - היה רציונלי או "משיחי"? האם האמונה הדתית ממש בשלום עם הפלסטינים, עד עיוורון חושים מפני המציאות הסובבת אותנו, מעידה על רציונליות או על "משיחיות"? האם מי שטען, בשיקולים הגיוניים לכאורה, כי אם יהיה טוב לערבים בעזה יהיה טוב גם בבארי ובאופקים - היה רציונלי או הזוי?
ומה עם הניסיון לאנוס את המציאות מתוך הנחה שהמניעים של האויב זהים למניעים שלנו - הוא הגיוני או לא הגיוני? שפוי או מטורף? איזה מבחן יוכל להבדיל בין "משיחי" לרציונלי, חוץ ממבחן ההיסטוריה של מאה השנים האחרונות בארץ ישראל? האם "רודפי השלום" הללו קירבו את השלום או הביאו עלינו אסונות וים דמים?
אהרן הכהן, אחיו של משה רבנו, נקרא (בפרקי אבות) "אוהב שלום ורודף שלום". אהרן לא רצה לריב עם העם, וסייע בידיהם כשתבעו ממנו ליצור את עגל הזהב. אולי אם לא היה "רודף שלום" אלא מתעמת עם העם, היו נמנעים חטא העגל וגם העונש - מותם בחרב (מידי בני שבט לוי) של 3,000 איש, ומגיפה וכל פורענות שבאה על עם ישראל בדורות הבאים ושנתפסת כעונש על החטא ההוא?
לא הייתי נדרש למסורת ההיא לולא הייתה מובאת אל זירת הדיון כטיעון התומך באמירה שיש להעדיף שחרור חטופים על ניצחון "בשם המוסר היהודי". פנחס הכהן הקנאי, נכדו של אהרן הכהן, אשר שיפד בכידון את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, שחטאו בזנות ועבודה זרה נוכח פסל האל המדייני פעור, זכה לאות הצטיינות מאלוהי ישראל ולהבטחה "הנני נותן לו את בריתי שלום". השלום היה תוצאת מעשה דמים, לא "שבירת מעגל הדמים".
בקש שלום ורדפהו
השאיפה לשלום מובנת ומבורכת. הוויכוח הוא מה יביא שלום. האם הימנעות ממלחמה, או דווקא – מלחמה וניצחון על האויב? גבולות השלום בין רוב המדינות בעולם נקבעו בתום מלחמות, לרוב בידי הצד המנצח. ולפיכך עצם "רדיפת השלום" אינה יכולה להיות טיעון התומך בוויתורים או נסיגות.
ובמאמר מוסגר: כל מי שתובע לאמץ את כללי "מי האיש החפץ חיים", צריך לזכור גם את הצו המוסרי החשוב של "החפץ חיים", ר' ישראל מאיר הכהן, שנקרא כך על שם ספרו - הציווי החשוב של שמירת הלשון והימנעות מלשון הרע, כלשון הפסוק "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".
והנה אנו מוצאים עצמנו בתוך הוויכוח הנורא הזה, מה קודם: חטופים או ניצחון? ומשפחות חטופים מאשימות את נתניהו ושרי ממשלתו בכך שאינם רוצים בשחרורם, ויש המחמירים ואומרים שהם רוצים במותם, חלילה, כי "חטוף מת עולה פחות מחטוף חי" במחירון הדמים של חמאס.
התרעות פיקוד העורף