בעודי כותב שורות אלו, נוסעות ברחבי המזרח התיכון שתי רכבות, הראשונה "רכבת ההזדמנויות", שדוהרת במהירות של קליע, והשנייה "רכבת ההחמצות" המקרטעת, ובה - נכון לרגע זה, אנחנו נמצאים.
בקרונות שברכבת ההזדמנויות, המובלת בידי הקטר האמריקאי, ישובות סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות, סוריה, טורקיה, איראן ונוספות. הקרונות שלנו שוממים.
ישראל שבויה בידי קומץ קיצונים שמבקשים את "הניצחון המוחלט", תקועה במלחמה שאף פעם לא די לה בעזה, חולמת על כיבוש, גירוש, ממשל צבאי והתנחלויות. אפשר לומר שבבחירה בין בן סלמאן לאיתמר בן גביר, בנימין נתניהו בחר לפי שעה בשני.
לנשיא דונלד טראמפ, שמבחינתו הביקור במפרץ מוצלח מאוד מדינית, כלכלית ועסקית, הזמן דוחק. הוא מפעיל "מנהיגות עסקית", שבמרכזה הסכמים, בריתות, עסקאות, מכירת נשק, החלפת מתנות במאות מיליוני דולרים, הסכמים שיהיו טובים למדינות, טובים לכלכלה, טובים לתעשיות וטובים לאזרחים.
אומנם אין ביטחון שהכל יצליח ויעבוד, בסופו של דבר זה המזרח התיכון, אבל האזור "דופק חשבון" לשריף, והמדינות נדחפות לקרונות שהקטר מדהיר קדימה.
המשימה שלנו היא להתבונן על התהליכים, להיות מודעים למשמעויות, לסגנון המנהיגות החדש, לשינויים הגיאופוליטיים במזרח התיכון, לחלוקה החדשה של העולם, ולהבין שישראל צריכה לקפץ באופן מיידי ובטוח מרכבת ההחמצות אל רכבת ההזדמנויות, בלי ליפול ולהידרס מתחת לקרונות.
זה ייתכן, זה אפשרי, וזה הכרחי, אילו רק ירצה ויצליח נתניהו להסכים להיוושע מהקיצונים המקיפים אותו, סוחטים אותו, מנצלים את העמדתו לדין כנאשם בפלילים, ושהתיישבו איתן על בלוטות החרדה שלו. השאלה היא כמובן איך עושים את זה...
אני מודה שבפעם הראשונה בחיי האישיים והמקצועיים אין לי תשובה ברורה לשאלה הזו. אני חושב שאני יודע לנתח את המצב, את המבנה הפוליטי, את המניעים לפועלו של נתניהו, את המוטציה הפוליטית הנוראית שבנה ואת השפעת "מכונת הרעל", שעושה מבחינתו עבודה מצוינת.
ובכל זאת אנסה להשיב על "מה עושים?". אני סבור שהמשימה הדחופה היא להיענות לחובה הבסיסית וללחץ הציבורי ולהשיב הביתה את כל החטופים החיים והחללים - את כל מי שניתן ומהר - גם תמורת הפסקת המלחמה.
מהלך כזה שהתחדש, במאמץ המוצלח של נשיא ארה"ב והשליח סטיב וויטקוף, לשחרורו של עידן אלכסנדר, יצר "מבואה" לכניסה להסכם חדש, פרקטי ומהיר, ואפילו נוח לישראל - וזה יכול להיות מועיל ומיידי יחסית, אם נתניהו יתגבר על חששו מפירוק הממשלה והקרבתו האישית והפוליטית. חיסולו האפשרי של מוחמד סנוואר יכול להוות לנתניהו סולם ראוי.
נתניהו קורא סקרים, מבין את משמעותם, מבין את המשמעות של ימי המילואים הארוכים, של התפרקות עסקים, של פירוק משפחות, של יוקר המחיה, של המשפט, של פרשת קטארגייט ועוד. הוא חש כמי שהכל סוגר עליו: טראמפ הלא צפוי, המשפט לקראת החקירה הנגדית, גיוס החרדים, הפרשות החדשות ועוד.
וכך בכל בוקר כשהוא מתייצב בפני שופטיו ושומע "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו", הוא חושב כיצד הוא יכול להחזיר לה כגמולה – והתוצאות ניכרות לנגד עינינו. הוא ואנשיו, שמבינים את מצבו, מחריבים את המדינה ואת עתידה לטובת אג'נדות הזויות ומשיחיות.
נתניהו לא יכול להרשות לעצמו לריב עם נשיא ארה"ב. יש לו בן שכבר קבע שם את מגוריו, ויכול להפוך לפרסונה נון גראטה באחת. אני גם סבור שנתניהו ומשפחתו מתכננים את פרק ב' בחייהם במעבר לפלורידה, לחיקה החמים של הקהילה היהודית הרפובליקנית והימנית.
אבל בינתיים הוא כאן, וטראמפ מעביר אותו ואותנו "סדרת חינוך" מהירה ומסוכנת. ההסכם שאליו הוא חותר עם איראן; הפסקת התקיפות של החות'ים בתימן, שממשיכים לשגר טילים לעבר ישראל; הפסגה המתוקשרת בריאד; המו"מ הישיר עם חמאס לשחרור עידן אלכסנדר; מכירות הנשק האיכותי לסעודיה; השיחות עם נשיאה החדש של סוריה והמשקל שמעניק טראמפ לנשיא רג'פ טאיפ ארדואן ולטורקיה באזור, וגם באימוץ אבו מוחמד ג'ולאני הסורי - כל אלה הם חדשות רעות מאוד לישראל כשהיא איננה חלק מהתהליך, ויכולות להיות נהדרות כשהיא חלק ממנו.
בעסקת הנשק הענקית שנחתמה בין סעודיה וארה"ב, פוגעת ארה"ב לראשונה ב"יתרון האיכותי" של ישראל, שאותו הקפידה וושינגטון לשמר לאורך שנים.
כעת נראה שהמדיניות הזו ננטשת לטובת קידום האינטרסים של טראמפ במפרץ, מה שדורש מישראל טיפול מהיר והחלטי בעזרת ידידותיה באמריקה, בתי הנבחרים ומדיניות ישראלית שפויה של התחברות, ולא של ניכור ושל "עם לבדד ישכון". תוסיפו לזה את הודעת נתניהו השבוע, שעלינו להיגמל מכספי הסיוע הביטחוני האמריקאי, ותבינו עד כמה רוח קהלת המסוכנת השתלטה עליו.
אני עוקב אחר המערכת הפוליטית בישראל כבר 40 שנה בקירוב, חלק מבפנים וחלק מבחוץ, ואני יכול לקבוע שמעולם לא הייתה השפעה כה גדולה, דרמטית והרסנית לאדם אחד שאיננו ראש ממשלה מכהן כפי שיש לשר בצלאל סמוטריץ', שבקושי עובר את אחוז החסימה. תבדקו אותי.
סמוטריץ' יודע כיצד לעבוד מול נתניהו, כיצד לסחוט אותו, כיצד להפחיד אותו וכיצד לשלוט בו. מבחינתו זה הישג פוליטי ענק. מבחינתנו ומבחינת נתניהו ומורשתו, זה אסון ענק.
וזהו המתווה שאני מציע, וסבור שנכון לבצעו: ישראל תצהיר שהיא נכונה להפסקת המלחמה ולהסכם להשבת החטופים. ארה"ב תהיה המדינה המתווכת עם קטאר ומצרים, ותשורטט תוכנית לשיקום הרצועה תוך פירוז חמאס.
נתניהו יודיע על נכונות להשתלב ב"רכבת ההזדמנויות", ובלבד שזו תשרת את ביטחון ישראל, את הרחבת "הסכמי אברהם", ותקנה למדינתנו הפצועה אופק של שיתוף פעולה אזורי, כלכלי, מודיעיני, מדיני ועוד.
ראשי האופוזיציה (שנכשלו עד כה בגיבוש של עצמם ובהצבת מנהיג מוסכם וראוי כחלופה שלטונית) יכריזו שאם נתניהו יאמץ מדיניות של טובת המדינה במקום טובתו האישית והפוליטית – הם ייכנסו לקואליציה, במקום הקיצונים, לאורך הקדנציה ועד למועד מוסכם לפיזור הכנסת - ללא תנאים, למעט ההשתלבות האיזורית וביטול חקיקה אנטי דמוקרטית. מהלך כזה ירים את קרנה של האופוזיציה גם בבית הלבן, גם בבירות מדינות ערב וגם ברוב גדול של חלקי העם.
יש לבחון ברצינות וביסודיות עסקת טיעון מקילה עם נתניהו, שתיתן לו פתרון סביר ולנו חנינה מלאה מעולו של זה. גם אפשרות של דחיית המשפט או צמצומו עד הגעה להסדר מקל ודוח ציבורי – באה בחשבון.
כן, אני יודע שמשפט נתניהו חשוב. אני לא משתוקק לראותו בכלא. די לי אם יבצע את המשימות הדחופות וירחיק ממנו את הקיצונים. כן, אני יודע שהקמת ועדת חקירה ממלכתית חשובה – אבל לא אכפת לי שהיא תחכה מעט, כדי לקדם החזרת חטופים, שיקום המדינה והתנהלות שפויה ואחראית פנימה ובאזור.
גם תורה של החקירה יגיע. ולא, לא התלהבתי או התאהבתי בנתניהו, עמדתי השלילית כלפיו ידועה ומוכרת לכם, והוא אינו זקוק לתמיכתי. אני כן מאוהב בישראל וחרד מאוד לגורלה, לעתיד המדינהה ולביטחונה.
נתניהו בינתיים מסתדר עם הקואליציה שלו והורס אותנו ואת המדינה והדמוקרטיה. צריך לנסות להגיש לו סולם ולהציל את ישראל. לחבק אותו, לספק לו ביטחון לעמוד בצו השעה. ובבוא העת להיפרד ממנו ולפנות לשיקום ולאחדות.
הנשיא המנוח שמעון פרס ז"ל נהג לומר לאורחיו מחו"ל: "אצלנו במזרח התיכון, אם אתה לא סביב השולחן, אתה על הצלחת". אני מוסיף: אנחנו כרגע על הצלחת, לא סביב השולחן. שנזכה לראות את כל החטופים שבים הביתה, את ישראל עולה על המסילה הנכונה, ושנהיה טובים וראויים. שבת שלום.