זהו מפץ גיאופוליטי אדיר ומטלטל, שמשנה סדרי עולם, ומשקף שינוי עמוק ומהותי במדיניות החוץ, בסדרי העדיפויות ובאסטרטגיה של ארה"ב במזרח התיכון. בואו לאזור נועד לקדם עסקאות כלכליות ולאפשר דיון נרחב בסוגיות המלחמה ברצועת עזה ובתוכנית הגרעין האיראנית.
את כל זה עושה הנשיא האמריקאי בעודו נוקט גישה עסקית פרגמטית, המוכוונת לתוצאות מיידיות, ומוביל מהלכים ושותפויות אסטרטגיות, הצפויים להשפיע באופן דרסטי על הבריתות האזוריות ומבנה הכוח האזורי והגלובלי.
הגעתו נועדה מבחינתו להדק את קשרי הסחר עם שלוש נסיכויות המפרץ בתחומים שונים (כגון, אנרגיה, נדל"ן ובעיקר, טכנולוגיה בדגש על AI), ולהבטיח עסקאות נשק ונפט איתן, לצד השקעות עתידיות של טריליוני דולרים בארה"ב מצידן של ריאד, דוחא ואבו דאבי.
תזמון ביקורו המדיני הראשון בכהונתו הנוכחית במזרח התיכון שהוא, בין השאר, זירה דינמית של תחרות בין וושינגטון לבייג'ינג, וזאת במיוחד בימים אלה של התעצמות המתיחות הביטחונית – הוא קריטי.
לצד הדיווחים ערב הביקור בריאד שלפיהם ארה"ב אינה מתנה עוד את הסיוע לתוכנית גרעין אזרחית של סעודיה בנורמליזציה עם ישראל, וכן שהיא מפסיקה את המתקפות נגד החות'ים בתימן, חרף המשך הירי לעברה, טראמפ העדיף לדלג על ביקור בארץ.
בראייה גיאופוליטית מערכתית, אין ספק שהגעתו של הנשיא האמריקאי למזרח התיכון ומהלכיו שאינם מסונכרנים עם האג'נדה הישראלית, הם קריאת השכמה מטלטלת להנהגה בישראל. טראמפ נחוש להגיע להסדר מדיני כולל ולהשיג הסכמים קונקרטיים, כאמור עם שלוש שותפות הסחר המרכזיות של ארה"ב במפרץ.
מדובר בניצחון יוקרתי עצום, שעולה בקנה אחד עם דוקטרינת "אמריקה תחילה", מקרין כוח והשפעה אמריקאית אזורית, ומבסס את מעמדן של המפרציות במזרח התיכון והשפעתן על כלכלות האזור ושוקי האנרגיה הגלובליים. מנגד, ונוכח עמדתה התוקפנית של ישראל, מדובר בהזדמנות נדירה עבורה להגיע להישגים חדשים מולן תוך חזרה למו"מ בסוגיה הפלסטינית ומניעת אסקלציה ביטחונית באזור – שאותה היא מחמיצה.
סירובה של ישראל להגיע להבנות ולסיים את המלחמה בעזה מחדד את המתחים מול וושינגטון, כמו גם את השוני באינטרסים וביעדים האסטרטגיים שלהן.
גישתה זו אף מערערת את מעמדה האזורי ועלולה לבודד אותה, להגביר את הפערים והמחלוקות בינה לבין מדינות האזור, לרבות שותפותיה בהסכמי אברהם, וכן לחשוף אותה ביתר שאת לאיומים ביטחוניים, בעיקר מצד איראן, הגרעין האיראני ורשת שלוחיה בכל החזיתות.
מדיניות להגברת התלות
נוסף על כך, ונוכח מיקומן הגיאוגרפי והנכסים האסטרטגיים שמביאות איתן סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות - ובהם מקורות אנרגיה עצומים ובסיסים צבאיים אסטרטגיים (בקטאר ממוקם בסיס חיל האוויר האמריקאי הגדול והמתקדם ביותר במזה"ת), לצד נזילות פיננסית (איחוד האמירויות הצהירה כי תשקיע 1.4 טריליון דולר בתשתיות השבבים וה־AI בארה"ב) ויכולות גישור בסכסוכים אזוריים שונים (דוגמת העימות ברצועת עזה או המלחמה באוקראינה) – בעבור ממשל טראמפ מדובר בהישג קריטי בקנה מידה גלובלי.
הישג שיאפשר לארה"ב בין השאר להשפיע על תפוקת הנפט הגלובלית ולהעצים את מעמדה כיצרנית הנפט המובילה בעולם, וכן להזרים מאות מילארדי דולרים למשק האמריקאי תוך צמצום החוב הלאומי והגירעון התקציבי שלה (שהסתכם ב־1.8 טריליון דולר או 6% מתמ"ג שלה ב־2024).
כמו כן, העמקת השותפויות הכלכליות איתן והגדלת עסקאות הנשק והערבויות הביטחוניות מצידה של ארה"ב מחזקות את תלותן של נסיכויות המפרץ ושל שאר חברות ה־GCC בה. היא מעצבת מחדש את המערך הכלכלי באזור ומבססת את אחיזתה של וושינגטון במוקד מערכת הפטרו־דולר, תוך בלימת ההשפעה הסינית והרוסית והגבלת שיתופי הפעולה הדו/רב־צדדיים בינן לבין חברות סיניות ורוסיות, בעיקר בתחומי האנרגיה, הטכנולוגיה והתשתיות.
זאת בין היתר נוכח התחזקות התחרות האסטרטגית בין וושינגטון לבייג'ינג במזרח התיכון (חרף ההבנות שהושגו ביניהן השבוע בעניין הקפאת מכסי היבוא ההדדיים) וכן על רקע מעמדה האזורי ותפקידה המורכב של רוסיה באזור. כל זאת גם לצד התגברות המתיחות ברצועת עזה ובעימות מול איראן והמשך מאבקם של החות'ים בתימן נגד ישראל.
חלון זמנים היסטורי
על רקע זה, ונוכח הדינמיקה המהירה וההתפתחויות המפתיעות שמחולל ביקורו של טראמפ באזור, מתעוררים ספקות בישראל לגבי מידת השפעתה הקונקרטית של ממשלת נתניהו על מדיניות הממשל האמריקאי ומהלכיו במזרח התיכון.
לא זו בלבד שקיים קושי לצפות את צעדיו העתידיים של נשיא ארה"ב לנוכח ההפכפכות ויכולת התמרון שלו בין כל השחקנים והאינטרסים השונים ללא תלות בישראל, אלא שהדואליות וחוסר העקביות במדיניות החוץ שהוא נוקט קשים ומסוכנים אף הם, אולי בעיקר לישראל, ובמיוחד כעת.
מעבר לשיחות הגרעין שטראמפ מוביל עם איראן, חתימת ההסכם עם החות'ים, המגעים המתקדמים עם סעודיה, הסרת הסנקציות על סוריה ושחרור עידן אלכסנדר משבי חמאס, קיימים פערים באינטרסים בין וושינגטון לירושלים, שמחייבים אותה "לחשב מסלול מחדש".
התבוננות מקרוב אף מראה כי חרף חוסר האמון והשפל ביחסים בין הצדדים, ולנוכח המשמעויות המיידיות וההתפתחויות האזוריות הצפויות בהמשך (דוגמת, הרחבת יחסי ארה"ב־סוריה בדומה להסכם המינרלים עם אוקראינה, או הצעותיו השנויות במחלוקת של טראמפ להקים בסיס צבאי אמריקאי באי טיראן שבים האדום, או לשנות את שמו של המפרץ הפרסי ל"מפרץ הערבי"), אין לישראל הפריבילגיה להיות פסיבית.
היא אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך להתבונן מהצד ולא להיות מעורבת, או לחלופין - להחליט לתקוף מטרות באיראן ללא תמיכה צבאית מצד ארה"ב. סירובה להתגמש ולהתאים עצמה לנסיבות המשתנות ולמציאות החדשה עלול לגרור פגיעה פוליטית וכלכלית נוספת, שתערער את מעמדה האזורי כאמור, ותחריף אף יותר את האיום על ביטחונה הלאומי.
יתרה מכך, בראייה גיאופוליטית פרגמטית ושקולה, על ישראל למצוא את הדרך להבטיח שהאסטרטגיה שלה תשקף את החזון הגלובלי, את האינטרסים והמהלכים של טראמפ בנושאים גלובליים (דוגמת התחרות עם סין והיחסים המורכבים עם רוסיה) ועם מדינות ערב והמפרץ, תוך מינוף ההבנות וההסכמים ביניהן.
כל זאת, בין השאר, כדי להגיע להבנות משותפות בעניין בלימת תוכנית הגרעין האיראנית, המלחמה ברצועת עזה והמאבק בחות'ים בתימן, קידום הנורמליזציה עם סעודיה ותהליך פיוס פוטנציאלי עם טורקיה – חרף הסיכויים הקלושים לכך, לפחות לעת עתה, ומבלי לפגוע באינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה.
אין ספק אפוא שמדובר בחלון הזדמנויות היסטורי, שמחייב את ההנהגה בישראל לקבל החלטות הרות גורל שיקבעו את עתידה, את גורל הסכסוך עם הפלסטינים ומעל הכל – את גורל החטופים בשבי חמאס.
התרעות פיקוד העורף