אפשר לקבל סחרחורת למראה הכדורים המסתובבים באוויר, מעל בלוריתו של הלהטוטן. אתם יודעים מי הלהטוטן. הוא מדבר על גרעין אזרחי עם הסעודים, הוא מדבר על גרעין צבאי עם האיראנים, הוא הגיע להסדרה עם החות'ים, הוא הודיע על הפסקת אש של הודו ופקיסטן, הוא מעורב במפגש המתקרב של וולודימיר זלנסקי וולדימיר פוטין, הוא משחרר חטוף שהוחזק בידי חמאס, הוא רוצה נורמליזציה, וסוף למלחמה בעזה. הוא מבקר, הוא מקבל מתנות, הוא עושה עסקים, המשפחה עושה עסקים, הוא קרוב להסכמה עם סין, מטיל מכסים, מסיר מכסים. היפראקטיבי.
אם הכדורים ייפלו, התסרוקת תתקלקל, אבל הראשים שיקבלו חבטה יהיו ראשים של אחרים. גם הראש שלנו. גרעין אזרחי בסעודיה – על הראש שלנו. סוף המלחמה בעזה – הראש שלנו. הסכם נפרד עם החות'ים – שלנו. הגרעין האיראני – כמובן שלנו.
זה שבוע משונה בזירה הבינלאומית. שבוע של דרמה גדולה, שבעידן של טראמפ כבר קשה לזהות אם היא באמת דרמה או רק הפקה תקשורתית של דרמה. כל יום, כל שעה, באה כותרת. הוא כועס, הוא לא כועס, הוא רוצה את זה, הוא רוצה את ההוא. אולי הכל טקטיקה, לבלבל את כולם, ואולי הוא עצמו פשוט מבולבל.
רק לפני כמה שבועות הציע להעביר את כל תושבי עזה למקום אחר ולבנות ריביירה. עכשיו מדברים על אפשרות שיציע להקים מדינה פלסטינית. התוכנית הראשונה: כנראה חסרת סיכוי. התוכנית השנייה: כנראה חסרת סיכוי. כך שאפשר לפטור את כל העניין כסוג של בדיחה. אבל זו לא בדיחה. זה נשיא ארה"ב. והכדורים באוויר.
שלום, חבר
ישראל והציבור הישראלי פיתחו תלות מוגזמת, רגשית ומדינית, בארה"ב של אמריקה. זה היה תהליך ארוך, רב־שלבי, שבו שימשו בערבוביה גם נתוני אמת וגם לא מעט בדיות לצורכי תעמולה. זה היה תהליך שהשכיח מהישראלים מושכלות יסוד ביחסים בין מדינות. זה היה תהליך שגרם לישראלים להניח שיסודות הקשר עם ארה"ב הם יציבים ובלתי ניתנים לשינוי. כאילו – מאז ומתמיד, ומעתה ועד עולם, לא צפוי שינוי במערכת הקשרים האיתנה של שתי המדינות.
מבחן היסטורי קצר מלמד שזו הנחה מופרכת. יחסי ישראל וארה"ב החלו בתמיכה חשובה בהקמת המדינה, בהצטננות מיידית של היחסים, עד כדי כתף קרה, בהתחממות זהירה בשנות ה־60, במשברים והישגים בשנות ה־70, בתחילת רומן בשנות ה־80, בהמראה דרמטית בשנות ה־90 והאלפיים, ואחר כך תחילת ירידה לקרקע המציאות הנורמלית.
כדי להבין מדוע ישראל מדמיינת את היחסים שלה עם ארה"ב בצורה עקומה כל כך, צריך לחזור לשני נשיאים: ביל קלינטון וג'ורג' בוש הבן. 16 שנים רצופות של ידידות חריגה. 16 שנים שהרגילו דור שלם של ישראלים להניח שהלא נורמלי הוא הנורמלי.
ברק אובמה היה הנשיא שהחל את הירידה במורד הסולם. הוא קירר את היחסים עם ישראל, סיכם דברים מעל ראשה עם האיראנים, התעלם מבקשות שלה, אפשר הצבעה נגדה במועצת הביטחון. הוא פעל על פי מיטב הבנתו (והשאלה אם הבנתו הייתה טובה לארה"ב ולעולם או רעה - לא חשובה לענייננו), בלי התחשבות יתרה בעמדתה של ישראל. הקשיב – לפעמים קיבל, לפעמים דחה, לפעמים דחה בחוסר נימוס. וגם ישראל, מצידה, לא תמיד הייתה מנומסת. היא הרשתה לעצמה לא להיות מנומסת, בין השאר, משום שהניחה שאובמה הוא החריג, וקלינטון ובוש הם הנורמלי. זו הייתה שגיאה.
הכהונה הראשונה של טראמפ הייתה נוחה לישראל, בין השאר, משום שהייתה התאמה בין סדר היום של וושינגטון לזה של ירושלים, והיו רק מעט דברים שאתגרו את היחסים. טראמפ התעלם משאר העולם והעביר את השגרירות לירושלים. זה היה מהלך חשוב לישראל, שעזר לה להדחיק עוד אלמנט שבלט במיוחד בצעד הזה: היכולת, הנטייה של טראמפ, להתעלם מעמדות של מנהיגים אחרים בעולם. טראמפ עושה מה שטראמפ רוצה לעשות.
זה היה נוח מאוד, כשטראמפ רצה לעשות את מה שגם ישראל רצתה שיעשה. אבל הסימן המקדים למה שאנחנו רואים היום – פעולה אמריקאית שלא תמיד מביאה בחשבון עמדות של אחרים – הוא אותו סימן מקדים. גם היום טראמפ עושה מה שטראמפ רוצה לעשות.
תימן היא דוגמה טובה: לאמריקאים הייתה בעיה עם החות'ים. הם הפריעו לסחר הימי. האמריקאים פתרו את הבעיה (או כך הם מניחים כרגע) במסע של הפצצות שהסתיים במו"מ והסכמה. לישראל יש בעיה עם החות'ים. הם יורים לכאן טילים. כשארה"ב החלה להפציץ בתימן, ישראל הניחה שהאמריקאים יעשו את הדבר הלכאורה־מתבקש, ויפתרו באבחה אחת את שתי הבעיות. אלא שהאמריקאים בחרו לפתור את הבעיה שלהם מהר, ולא להתעכב כדי לנסות לפתור גם את הבעיה של ישראל. זה לא משום שהם נגדנו – זה משום שהם בעדם.
הנה, זה דבר שהרבה מאוד ישראלים נוטים לשכוח: נשיא אמריקאי נבחר על ידי אמריקאים כדי לדאוג לאמריקה. ישראל אינה המנדט שלו. הוא עשוי לדאוג לה אם הוא חושב שהדאגה קשורה לאינטרס אמריקאי (כמו ריצ'רד ניקסון במלחמת יום הכיפורים, במסגרת חישובי המלחמה הקרה). הוא עשוי לדאוג לה אם הוא חושב שהדאגה לה היא חלק מחובה אמריקאית כללית לסדר העולמי (כמו קלינטון בימי העולם החד־מעצמתי של שנות ה־90). הוא עשוי לדאוג לה אם הוא מרגיש סנטימנט חזק כלפיה (כמו בוש השני וכמו ג'ו ביידן, שמבחינתם דאגה לישראל הייתה חלק ממסורת דתית או מורשת משפחתית).
בהקשר של תימן, וברוב ההקשרים האחרים, טראמפ חף מכל אלה: הוא לא מזהה אינטרס אמריקאי מובהק בהפסקת ירי הטילים של החות'ים על ישראל. הוא לא מרגיש שיש לו חובה לפתור משבר בינלאומי בגלל איזו משימה אמריקאית של תיקון עולם או שיטור עולם. וסנטימנטים אין לו – מי שעוד לא זיהה את העובדה הזאת, לאחר היכרות של כעשור עם האישיות הנרקיסיסטית שלו, כנראה כבר לא יזהה אותה לעולם.
אפשר לשבת ולקטר על ההתפתחות המצערת הזאת. היא בלי ספק תקשה על ישראל בכמה מישורים. לא ברור מה האמריקאים יסכמו עם איראן. לא ברור כיצד ינהלו את הדיאלוג עם טורקיה בהקשר למאבק השליטה בסוריה. עכשיו גם לא ברור – אם כי הולך ומתברר – כמה יפעילו מנופי השפעה על הסעודים כדי לקדם נורמליזציה ישראלית־סעודית.
אם הדיווחים מהימים האחרונים נכונים, ואם ארה"ב מוכנה להתקדם בשיחות הגרעין האזרחי עם ערב הסעודית בלי לתבוע מרכיב של נורמליזציה עם ישראל כחלק מהחבילה – זה יהיה אירוע מאוד דומה לאירוע התימני. זה לא שהאמריקאים לא רוצים נורמליזציה. הם רוצים. אבל אם יתברר להם שאו שיש הסכם גרעין עם הסעודים בלי נורמליזציה עכשיו – או שצריך לדחות את ההסכם מי יודע למתי, כדי להמתין שיבשילו התנאים לנורמליזציה – ייתכן מאוד שיכריעו בעד הסכם. כי ישראל, עם כל הכבוד לישראל, היא מרכיב משני במכלול השיקולים שהאמריקאים עושים במזה"ת ובעולם.
ונאמר שוב – על כל סעיף כזה, על כל החלטה כזאת, אפשר לדבר איתם, או להתווכח איתם. אפשר לנסות לשכנע אותם. כלומר, ישראל יכולה לנסות להסביר לאמריקאים למה הסכם גרעין עם הסעודים ללא מרכיב של נורמליזציה עם ישראל הוא רעיון לא מוצלח. אבל השכנוע צריך להיות משכנע בסעיף "למה הסכם כזה לא טוב לאמריקה" – ואין בו מקום משמעותי לסעיף "למה הסכם כזה לא טוב לישראל". טראמפ, כאמור, לא נבחר לנשיא ישראל.
אז אפשר לשבת ולקטר. אפשר לכעוס על טראמפ, או על כל האמריקאים, או להתאכזב, או להניח שכולם אנטישמים, או להתגעגע לביידן (שגם הוא, כפי שכולנו יודעים, לא תמיד יישר קו עם מה שישראל חשבה שהוא האינטרס שלה), או לחשוב שבנימין נתניהו איבד את זה, או להניח שאם היה כאן ראש ממשלה אחר זה היה נראה אחרת.
כל אלה לא מחשבות פרודוקטיביות. טראמפ לא מתחשב בנתניהו כשם שאינו מתחשב בראש ממשלת קנדה, ולא בראש ממשלת אוסטרליה, ולא באיחוד האירופי, ולא באו"ם, ולא בנשיא המצרי, ולא בנשיא הצרפתי, ולא בקנצלר הגרמני. הדבר היחיד ששינה את דעתו של טראמפ בקדנציה הזאת על נושא כלשהו היה צניחת שוק המניות. זה מה שאילץ אותו למתן את רפורמת המכסים שלו ולהיכנס לדיאלוג על הסדרים פרטניים עם מדינות ברחבי העולם.
מה ישראל צריכה לעשות? העצה הנכונה היא להתבגר. להפסיק לתלות עיני ילד בנשיא האמריקאי בתקווה שיציל אותה, או יעשה בשבילה, או יתחשב בה, או יבין אותה, או יסכים איתה. להתבגר – ולהיזכר איך מתנהלים היחסים בין מעצמה גדולה קצת נרקיסיסטית לבין מדינה, שהיא, במקרה הטוב, מעצמה אזורית קטנה. להתבגר – ולהפסיק לבנות תילי תילים של פרשנויות על "שותפות ערכים" עם ארה"ב. שותפות ערכים זה יפה לקישוט העוגה. זו לא העוגה. להתבגר – ולהבין שישראל מוכרחה לספק לאמריקאים תחושה שהיא נכס, ובמקביל לשכנע אותם שאינה נטל.
הזר והמשופר
כן, לישראלים מחזיקי דרכון זר יש יתרון על פני ישראלים שאין בידם דרכון זר. אפשר לכעוס על המצב הזה, אפשר להצטער עליו, אפשר למחות, לקטר, להתמרמר, אבל זה המצב. הדרכון הישראלי הוא דרכון שממלא את הלב בגאווה, בתחושת שייכות, אבל ערכו בשוק הדרכונים אינו גבוה כערכו של, נאמר, דרכון שוויצרי.
כמובן, יש דרכונים גרועים מהישראלי – דרכונים של מדינות שכל מי שבא מהן חשוד מלכתחילה במשהו (ניסיון הסתננות, השתייכות לגורמים רדיקליים, חשיפה למחלות מסוכנות). אבל יש הרבה טובים ממנו – דרכונים שמאפשרים כניסה קלה יותר ונוחה יותר למדינות רבות יותר, וגם ישיבה בהן, וגם חוסכים לבעליהן את הרגע המתוח שבו הפקיד בבית המלון מרים את עיניו אל האורח, והאורח צריך לשאול את עצמו אם לפקיד יש בעיה עם העובדה שמי שניצב לפניו בא מהמקום הזה, אתם יודעים, שיש בו עניינים כאלה ואחרים, ויש עליו דעות כאלה ואחרות.
קשה לראות שבעל דרכון אמריקאי משוחרר מהשבי, בעוד בעלי דרכון ישראלי נותרים בשבי. קשה – אבל זה לא דבר חדש. על טיסת אייר פראנס שנחטפה לאוגנדה באמצע שנות ה־70 היו יהודים ולא יהודים, ישראלים וזרים. הישראלים והיהודים נותרו בשבי – עד שחולצו במבצע הרואי.
כמובן, לדרכון הישראלי יש גם לא מעט יתרונות. ישראל היא מדינה שבדרך כלל מצטיינת בדאגה לאזרחים שנמצאים במצוקה במקומות נידחים. היא מחלצת, היא מתגייסת, לפעמים היא לוקחת אחריות למעשיהם של אזרחים, גם כשלא ברור שמגיע להם שהמדינה תסייע להם (נניח, כשהם הולכים לטייל במקום מסוכן שהוזהרו לא לטייל בו). זה מה שדרכון ישראלי נותן ודרכון אחר לא נותן, או נותן פחות, כל מדינה על פי מנהגה. אבל לצד זה יש מה שדרכון ישראלי לא נותן. לא נותן – ולא ייתן. כמו גב של הממשל האמריקאי לחילוץ של אזרח אמריקאי.
מי שיש להם רק אזרחות שאינה ישראלית, ייהנו רק מיתרונותיה, מי שיש להם רק ישראלית, ייהנו מיתרונותיה, ומי שיש להם גם וגם – יוכלו לעיתים ליהנות גם וגם. הם מרוויחים את הערבות ההדדית שישראל מצטיינת בה – והיא מצטיינת בה, גם אם כעת יש מחלוקת גדולה על השאלה אם ממשלת ישראל דואגת לחטופים במידה מספקת. הם מרוויחים גם את הנינוחות ואת הכוח שמקנה דרכון של מדינה נינוחה וחזקה יותר מישראל. בדרך כלל, העובדה שהם מרוויחים לא באה על חשבון אף אחד. זה שישראלי אחר יכול להיכנס לאירופה בתור של מחזיקי הדרכונים האירופיים ואני לא יכול, לא פוגע בי. זה שישראלי אחר יכול ללמוד בזול באוניברסיטה באירופה ואני לא יכול, לא מפריע לי. ובכל זאת, לעיתים רחוקות נוצרת בעיה, או מראית עין של בעיה.
למה בעיה? כי לשחרור של עידן אלכסנדר – שכולנו כמובן שמחים בו מאוד – יש השפעה על מצבה של ישראל ועל מצבם של חטופים אחרים, שאינם משוחררים. הוא משוחרר, ומחירם עולה. הוא משוחרר, והלחץ על ממשלתם גובר. הוא משוחרר, ולחמאס יש עוד פחות סיבות לוותר על מי שנשאר מאחור. הוא משוחרר, והאזרחים נזכרים שהדרכון הישראלי הוא דרכון שערכו בשוק נמוך לעומת דרכונים אחרים. מה שעלול להוביל אותם למסקנה הלא־בלתי־סבירה, שגם להם כדאי להצטייד באזרחות נוספת. יש בזה ממד של פגיעה בלכידות, של פגיעה בתחושת החשיפה לסיכון, של פגיעה בגאווה הלאומית.
אבל ראוי לשים לב שמה שהשתנה עם שחרורו של עידן אלכסנדר הוא לא המצב הבסיסי, הבלתי ניתן לשינוי, של אי־שוויון. גם שלשום וגם מחרתיים יש יתרון לישראלי שמחזיק גם בדרכון בריטי, או צרפתי, או קנדי, או אמריקאי. רק שבדרך כלל אנחנו לא זוכרים את זה, או מדחיקים את זה – ועכשיו נזכרנו. ואין לנו כל כך מה לעשות נגד זה: ישראל לא יכולה לבקש מארה"ב שלא לפעול לשחרורו של אזרח אמריקאי מהשבי.
היא יכולה לבקש – עד גבול מסוים – שארה"ב תתבע גם את שחרורם של אזרחים ישראלים. אבל היא לא יכולה להציע שהאמריקאים יסרבו לקבל חטוף "שלהם" משום שהחוטפים מסרבים לשחרר חטופים "שלנו". היא לא יכולה לדרוש שהאמריקאים יתנו מו"מ על חטוף "שלהם" במו"מ על חטוף "שלנו". אגב – דמיינו את המקרה ההפוך: עשרה אזרחים נחטפים בקונגו, חמישה ישראלים וחמישה צרפתים. החוטפים מוכנים לשחרר את הישראלים, אך מנהלים מו"מ קשוח עם ממשלת צרפת. האם ישראל הייתה מוכנה לעכב את שחרור הישראלים עד שהחוטפים יגיעו להסכמה גם עם הצרפתים? האם אנחנו, כאזרחים ישראלים, היינו מצפים שכך תנהג הממשלה שלנו?
השורה התחתונה: שמחו בשחרורו של החטוף, וקבלו את המציאות כפי שהיא. ברמה הלאומית, הדרך לשנות אותה היא אחת: לעשות את ישראל מקום שלו יותר, אטרקטיבי יותר, מקובל יותר בעולם. ברמה האישית הדרך לשנות אותה פתוחה למי שהיא פתוחה. אין נתונים ידועים על שיעור מחזיקי הדרכונים הזרים מתוך כלל הישראלים, אך הערכות שונות העמידו אותו על בין חצי מיליון ישראלים למיליון וחצי. סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה לפני שנתיים העמיד את השיעור על כמעט 20%, סקר דומה של המכון למדיניות העם היהודי העמיד אותו על 23%.
ומה עם השאר? על פי סקר JPPI, שאיננו עדכני להיום אלא למצב לפני המלחמה, 6% היו בעיצומה של פעילות להנפקת דרכון זר. כמחציתם החלו בכך לפני בחירות 2022, וכמחציתם לאחר הבחירות. עוד כעשירית חשבו על האפשרות להוציא דרכון, אך לא פעלו מעשית בכיוון זה. אולי מאז החלו לפעול. משני הסקרים שהזכרנו עלה שלכ־60% מאזרחי ישראל היהודים אין דרכון זר ואין עניין בדרכון זר. יכול להיות שכמה מהם יהרהרו בעמדתם מחדש בעקבות אירועי הימים האחרונים. אם יוציאו דרכון נוסף, אכן, מצבם יהיה קצת יותר טוב. נצטרך לחיות עם זה.
השבוע השתמשנו בנתונים ומידע מאתר המדד, כולל כמה סקרים שנערכו על ידי המדד, בסקר של המכון למדיניות העם היהודי, בסקר של המכון לדמוקרטיה, בדיווחי התקשורת הישראלית והאמריקאית על ביקור טראמפ במזרח התיכון ("New York Times", "Wall Street Journal").
התרעות פיקוד העורף