יש לי כבוד לדת, לכל דת שקיימת. הכבוד מותנה כמובן בכך שמאמיניה אינם רוצים לפגוע באנושות על רקע אידיאולוגיה דתית. כישראלי, אני נלחם על זכותו של כל אזרח במדינה לקיים את הפולחן הדתי לפי תפיסתו ואמונתו, כל עוד לא נגרם נזק למרחב הציבורי.
במקביל אני בז לתעשיית הדת ביהדות. זו לא אותה יהדות שבה, וגם עליה, גדלתי וחונכתי. והאמינו לי שחונכתי לציונות מלא־על־מלא, כולל הקפדה יתרה של אמי על מנהגי היהדות וחגי ישראל. כי כך היה נהוג בישראל של שנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת. כמובן לפני שהפכנו את המדינ'ע לשטייטל חומרי ותאב בצע, שמזכיר את כתריאליבק'ה של שלום עליכם.
כאשר אמא שרקה לסיום, כיפוש הייתה האחרונה שהייתה איתה. אני כבר הייתי במיטה כמה שעות. כי כשיש מציאות שאיני יכול להתכתב איתה, בטח שלא לשנות אותה, אני עובר למצב מאוזן, וכמובן אני נרדם מיד. כמו אבי האומה שלנו, אני ישן טוב מאוד בלילה - גם אם איני מפקיד חטופים ושבויים לסבל ומוות איום ונורא. אגב, גם בצהריים ובבוקר אני ישן טוף, אפילו על ספסל, אם אין מיטה בסביבה.
אז כאשר כיפוש העירה אותי בבוקר והודיעה לי, "אמא איננה", הגבתי, "את זה אני כבר יודע. יש לך משהו נוסף לחדש לי?".
"כן", היא ענתה. "אתה צריך להתעורר ולהתארגן על עצמך, יש לנו המון סידורים, ואני צריכה אותך איתי כדי שתחליט, זו אמא שלך. אני מכינה לך את משקאות הפירות שלך, גם קפה ועוגה".
"אני לא מבין, כיפוש, לאן את ממהרת? אפשר גם לקבור אותה מחר. אני אתעורר יותר מאוחר, תני זמן לזמן". במקביל הסתובבתי לצד השני במיטה, ועצמתי עיניים.
אבל זו כיפוש, בת הרב, שבצוק העיתים התחפשה לרבנית, במשפחה שמתייחסת לתעשיית הדת כאל הזיה. "מה זה 'מחר'? אסור להלין את המת! הלוויה תהיה היום, כבר הורידו אותה למקרר". שמחתי, בחיי. אמא לא אהבה חום, ומקרר זה באמת יופי בשבילה.
"כיפוש, הם בדקו שאין לה בועות על השפתיים? את יודעת, זו אמא, אולי היא התחרטה, ותיק־תק־תוק היא אה־לייב־אנד־קיקינג? וידאת הכל? חוץ מזה למה באת דווקא אליי? תפני לאורלי. את והיא זה צוות טקטי מיומן. מה שתחליטו לעשות מתאים לי, אבל תני לי לישון על זה, דברי איתי ב־12:00, כי אז כבר אהיה מוכן לכל הרעיונות שלך".
"מאמי, אתה קם עכשיו, הרגע. קבעתי עם אורלי בבית החולים עוד 45 דקות. אני לא נוהגת לאחר. תן לי יד, אני רוצה לראות אותך יושב".
הרמתי את גופי הענוג מהמזרן, כי הפנמתי שהיא לא תוותר. אני מכיר אותה. התקרובת הייתה מוכנה ליד הכורסה שלי. כיפוש כבר הייתה עסוקה בטלפון במטבח רחוק ממני, ורשמה לעצמה רשימות תוך כדי שיחות טלפון. אני שוחחתי עם חבר שלי, "הרומני", שהוא מאכער מיומן. בין השאר הוא מתמצא גם בחברות קדישא.
"קוף, תהיה מעשי, אני מבקש. כמה זמן עוד רצית שאמא תחיה, על מה העצב? אני מארגן לך ממש בתוך דקות חור בקיר בשביל אמא, כזה שאתה קורא לו 'תנור פיצה'. ניסע בצהריים ונסיים את העניין. אני מארגן רב חיובי שקשוב לבריות מהסוג שלך, האנטישמי. ניתן כמה לירות, ואתה תגיד רק את הכותרת של הקדיש, שני משפטים, לא יותר. עשיתי את זה עם ההורים שלי. אמא שלך לא תדע כלום, זה עליי, אני נשבע לך. אני לא רוצה לשמוע את השטויות שלך על קבר איכותי וכל הבבל"ת הזה".
אמרתי לו שאמא מעוניינת בבית עלמין חילוני. הזכרתי לו גם שהוא לא הרשה לחברים להגיע ללוויות של הוריו, וגם לא ישב שבעה עליהם, ואני לא אתפלא אם אגלה שהוא בכלל לא קבר אותם.
הוא צחק ואמר: "העדפתי להתאבל בפרטיות, בלי הבדיחות שלכם. קוף, אני מתחיל לאבד סבלנות. מה זה 'אמא מעוניינת'? היא כבר לא פה, היא בהסעה למעלה, אולי אפילו כבר הגיעה. אני באתי מוכן אליך, כרגיל. בור באדמה עם חול אמיתי ולא קלקר, זה הרבה כסף. בחולון 62 אלף שקל, מעודכן להרגע. בירקונים זה 59 אלף, מעודכן לאתמול".
"אני בניגוד אליך התחלתי ללמוד את האירוע, כאשר אמא שלך הגיעה למיון. אבל אני צריך למהר, כי יש הרבה ביקוש לסחורה. המחיר עולה בכל דקה. למה אתה לא סומך עליי? לאבא שלך הרי ארזה ואני ארגנו קבר בחלקת כוהנים לפני 30 שנה ב־18 אלף שקל, רק כי נשבענו לחבר'ה של אריה דרעי שהוא היה כהן, נכון? כי ליד החלקה הייתה תחנת אוטובוס. כבר שכחת, כי אתה לא מעריך כלום". "הלו, מה זה 'ארזה ואני'? אתה רק היית שם, רומיינר, אבל ארזה ארגנה הכל".
הוא לא ויתר. "מה זה 'היית שם'? להיות זה מה שקובע. כפי שאמר המנהיג הדגול שלנו גנדי: 'כשצריך, אני בא'. במשפט של טוביה אושרי ורחמים אהרוני הוא טען שלא מצא את הכתובת (קשאני 9 בנווה אביבים). גם אם לא השתתפנו במרדפים שניהל גנדי בבקעה, אנחנו תמיד מגיעים".
הפסקתי אותו. "תמיד מגיעים, הא? מהבית שלך אליי, מרחק של שני ק"מ, אתה מפעיל ווייז. דבר עם כיפוש. זה גדול עליי הסחר־מכר הזה. אני עוד לא מסונכרן לאירוע". הוא הרצין ושאל: "קוף, ממתי אנחנו נותנים לנשים להחליט בשבילנו? זו אמא שלך, לא של כיפוש".
"שמע, אין לי תאריך מדויק מתי העברתי לנשים את זכויות הניהול עליי. אבל כרונולוגית, אמא התחילה ומעולם לא הפסיקה, שורק'ה הסוהרת קיבלה זיכיון בלעדי ל־20 שנה, ואחר כך הגיעה כיפוש. אבל היי, עכשיו כשאני יתום - זה הכל עליה. היא תרוץ את המסלול סולו, כמו זולה באד".
הוא שאל מי זו זולה באד, אז הסברתי לו שהיא הייתה רצה דרום אפריקאית, שהייתה שיאנית עולם בריצות מסלול ארוכות ובמרוצי שדה בשנות ה־80 של המאה הקודמת. "קוף, אתה בסדר? אתה נשמע לי סהרורי. אל תגיד לי שאתה לבד עכשיו". "לא, לא, אל תדאג. כיפוש כאן".
סיימתי את השיחה ויצאנו לאיכילוב. אורלי ואילן כבר הנפיקו רישיון קבורה, שעליו היה חתום הרופא הערבי מהמיון. יופי של איש, באמת. רק כשהבטתי בשמו, שאלתי את עצמי בראש מה אמא הייתה אומרת על זה.
ישבנו על מדרגה בחצר כדי שאוכל לעשן, גם שתיתי שייק של תותים, אוכמניות ואננס, והקשבתי לכיפוש מרביצה בנו תורה. "אלה הנתונים, תהיו מרוכזים. פניתי לבית עלמין אזרחי, כמו שביקשתם. קבר עולה 75 אלף שקל. הם מארגנים את הלוויה, לפי הבקשות שלכם. אני מציעה שנביא רב מצהר, כי מישהו צריך לנהל את האירוע.
כבר דיברתי איתו, הוא מסכים שרון יגיד רק קדיש, והוא יאמר את שאר התפילות. מאמי, אני אעמוד לידך. ברגע שאני ארגיש שמיצית, אני מפסיקה אותו. אני נשבעת. תהיה שם מערכת הגברה ונוכל להשמיע שיר ששרה אהבה במיוחד". הנחיתי אותה להשמיע שיר של אדית פיאף "איני מתחרטת על דבר", שאנסונרית צרפתייה, שאמא אהבה להקשיב לה.
כבר נשכבתי על המדרגה. "אפשר לקיים את זה מחר, כיפוש? אני נורא עייף. בשביל מה צריך רב בכלל? אמא רצתה בלי כל הממבו־ג'מבו התורני".
גיסי אילן אמר שאני צודק, אורלי התלבטה. אבל כיפוש כנראה הפנימה שהקהל שלה לא כשיר להחליט. "שרה גדלה בבית דתי, הייתה לה אמונה חזקה, גם אם היא כעסה על אלוהים. גם אני גדלתי בבית כזה. אני מעריכה שרב מצהר היא הייתה אוהבת.
"מאמי, מספיק עם הדחיינות. אתה לא יכול לברוח מהמשימה הזו. זה לא משהו שאני מבקשת ממך לעשות, ואתה אומר לי 'אני על זה', אבל אתה מחכה שזה יסתדר איכשהו, או שאני אתייאש ואטפל בזה לבד. אז קיצרתי את ההליך, ואני מטפלת בהכל. הלוויה היום בשש בערב, זהו. מה שנשאר לי לסדר זה אוהל בחצר למטה, שם תתקיים השבעה. יהיה ריהוט, מזגן, מקרר ותאורה. אני מקבלת הצעות מחיר, דני דואג לזה, אני סומכת עליו".
הזדקפתי מיד. "כיפוש, דני לא עובד בלי עמלות. זה נגד הדת שלו. את לא חושבת שצריך לבטל את המידל־מן?".
"מאמי, הוא חבר שלך, והוא נאמן לך כמו כלב רועה גרמני. הכל אצלך זה צחוקים. הוא מספר לי מה אתם עושים לו בכל בוקר. לוקחים עוגיות ובורקסים מהתבנית, אוכלים חצי ואומרים לו שזה לא טרי, ותביאו לו את משרד הבריאות אם הוא יחייב אתכם".
"יש לו מצלמות בקפה, הוא רואה הכל בטלפון. תתביישו, זו הפרנסה שלו. מה אתם בני 15? בכל מקרה אני מכירה אותו שנים, הוא בחיים לא שיקר לי או עבד עליי. תשאיר את זה לי. הבנות שלך ביקשו שתהיה סעודה בסיום השבעה, דני יארגן גם את זה, עם הכשר של הרב מחפוד".
הדלקתי עוד סיגריה. "כיפוש, אלי מחפוד היה שחקן בהפועל פתח תקווה. דני גדל שם, את בלדה לנאיבית, באמא שלי. חחח... חחח... אין על דני, זה ברני מיידוף, רק בעברית". אבל כיפוש כבר הייתה בטרנס. "בדקתי בגוגל על הרב הזה ועל ההכשר שלו מבני ברק. אתה לא סומך עליי?".
סומך, סומך, למה איזו ברירה יש לי. "יש עוד דבר קטן אחד לברר, זו ההסעה של שרה לבית העלמין, כי זו לא חברה קדישא. אני אדאג לאמבולנס פרטי". פה כבר באמת היו לי הצעות ייעול.
"כיפוש, ניסים ואלי יביאו אותה בטנדר החדש של אלי. רק תארגני שהיא כבר תהיה בתוך הארון עם הפרוכת וכל השטויותים האלה. את מכירה את ניסים, הוא איש רציני. ואלי זה המסעדן שעקץ את שימעל'ה, בני, יוסי ואותי עם ארוחת נתחים שעלתה 1,200 שקל בחולון, לא במונקו, כן? כשרצינו לאכול רק קוסקוס וממולאים. את זוכרת, נכון? אז הם יתקשרו אלייך תכף, אני כבר כותב להם".
עכשיו כיפוש לקחה ממני סיגריה. הגמילה שלה מעישון החזיקה שלושה חודשים, אבל היא הבטיחה לי שהיא הולכת לחיזוק אצל ההוא שסובב לה אבן כחולה של זולו־מספר־לגולו מעל הראש, וגבה ממנה רק 3,000 שקל, שזה מחיר שווה לכל נפש. בשבילי זה מבוא להונאה. "מאמי, אתה מוכן להפסיק לקשקש שטויות? אמא שלך מתה לפני כמה שעות, ואתה מסתלבט".
"כיפוש, ככה אני. במצבי קיצון אני צוחק כל החיים. ככה אני מתעלם מהבאסה. ואת הרי יודעת את זה, אז מה את מקטרת".
היא פיזרה את ההתכנסות, וקבענו להיות בבית העלמין בחמש. חזרנו הביתה, מיד נפלתי למיטה ונתתי שנ"צ של שלוש שעות. כיפוש החליטה לקחת את גיאצ'ו ללוויה. "הוא כבר בן רבע ל־13, הוא ילד גדול, והוא קשור לסבתא. הוא כתב לה מכתב פרידה, הוא רוצה לקרוא אותו לפני ההספד שלך. זה בסדר מבחינתך? הוא בכה בכי תמרורים, קשה לו עם אובדן".
הסכמתי, בידיעה ברורה ומוחשית שגם אם אתנגד, כיפוש תשכנע אותי שזה המהלך הנכון במצב הזה.
בדרך לבית העלמין גיאצ'ו ניסה עליי מניפולציות קלות. "אבא, אני נורא מתגעגע לסבתא. יש מצב שאתם קונים לי רובלוד'ס כדי שאשחק בטלפון? זה יסייע לי לשכוח את הגעגוע לכמה דקות". הפניתי אותו לאמא שלו, כי אני באבל. קלטתי בוויק־סייד, תוך כדי נהיגה, שהיא מביטה בי ומצפה לראות כיצד אפעל. המבט שלי היה ממוקד בנתיבים הפקוקים באיילון, בחיפוש אחרי שוליים רחבים או נת"צ פנויים.
כיפוש שאלה למה אני מעביר אליה את ההחלטה. עניתי לה: "מאמי, אני יתום, שחררי אותי". הצדיק שלי, מהיר מחשבה כמו שד, אמר לי, "אבא, גם אני יתום, אז תקנה לי".
פה כבר נדרשה התערבות אמהית. "גיא, גם אני וגם אבא יתומים. זה לא המצב שלך, כי לך יש הורים שדואגים לך ומטפלים בך. לאבא ולי כבר לא יהיו הורים כאלה. הבנת את ההבדל?". הוא השיב בחיוב.
ממש לפני ההגעה לבית העלמין האזרחי גיאצ'ו נזכר לשאול אותי: "אבא, סבתא השאירה לי מתנה לבר מצווה? אני יכול לקבל אותה עכשיו,
כשהיא כבר איננה? אני אשמור עליה, ואני מבטיח לא לבזבז". שוב כיפוש סיכלה את המניפולציה. "גיא, לא מדברים על כסף לפני לוויה. אסור לדבר על זה 30 יום". "מי קבע את זה, אמא?". "זה מנהגי אבלות, גיא. ביהדות יש לנו מנהגים לכל דבר". "אמא, זה כתוב בתורה? אם כן אני אחפש בגוגל כדי לוודא שאת לא ממציאה לי משהו, כדי להשתיק אותי".
כאן נדרשה סמכות גברית. "גיאצ'ו, מה הסברתי לך כבר מאה פעמים? שאמא זו המלכה של הבית, נכון? אז היא לא ממציאה, היא יודעת".
"אבל אבא, אתה בן והיא בת. היא יכולה להחליט עליי כי אני ילד, אבל לא עליך. אתה צריך להיות הכי חזק, אבל אתה חלש, אבא. באמת שאתה חלש, כי אתה מסכים לה". התפוצצתי מצחוק.
הלוויה התנהלה כמתוכנן. סרקתי בשקט את סביבת הקבר. יש עץ שצילו שומר על קרירות הסביבה. כל השמות על המצבות השכנות היו של אשכנזים, סביבה שלבטח הייתה משמחת את אמא שלי. הרי לא סתם כיניתי אותה, בפניה כמובן, "אווה בראון".
ואחרי שכולם עזבו, אמרתי לכיפוש: "בואי נעצור בפונדק אסא ליד בית דגן. אני אדפוק לבן עם פטריות בפיתה, כמו שאבא שלי היה עושה איתנו אחרי ביקורים בבתי עלמין. את וגיא תאכלו כשר. יש שם גם בשר כשר, אני מבטיח לך".
היה לה מבט קשוח בפרצוף. "זה מה שאתה רוצה ללמד את הבן שלך, שאוכלים סטייק אחרי לוויה ועוד במסעדה? אתה באבל על אמא שלך, מאמי. לא תעזור לך שום בריחה מהמציאות הזו, זה מה שיש. סע הביתה, בישלתי לך אוכל שאתה אוהב, כשישנת. בעוד 20 דקות אנחנו בבית".
אז נסעתי. חשבתי בדרך על ההחלטה שקיבלתי ביומולדת האחרון שלי, שמאותו יום אני לא מבקש רשות איך להתנהג, וגם לא מתנצל. אז מה?
שבעה זה אירוע מפרך ומתיש, בעיקר כשאינך דתי ולא אוהב טקסיות. אבל מעבר לפולחן הדת, ברמה הפילוסופית של האירוע הארוך, יש סדר יום קבוע שמונע מהאבלים לשקוע באבלם. כמובן זו התייחסות למנוחה בת 93, שנפטרה בשיבה טובה. לא לצעירים וצעירות שנופלים בקרב, או חטופים וחטופות שמתים בשבי.
הגיעו המון מנחמים, ביניהם החברים שלי, שלא השאירו אותי לבד אפילו לא לדקה. דני דאג ליופי של אוהל, שהיה מצויד כפי שהבטיח, וכיפוש עבדה בפרך באירוח. היא לא אפשרה לי אפילו למזוג לעצמי כוס מים קרים. "אתה אבל, אני כאן כדי להגיש לך הכל. אל תזוז, רק תיזהר מפצעי לחץ, חיים שלי".
חברות של כיפוש כבר 35 שנה שאלו אותה אם היא התאסלמה והתביישה לספר להן. "למה הוא לא זז, שרית? הוא מוגבל?". עניתי להן שאבא שלי אמר לי לפני עשרות שנים שהסכנה הכי גדולה שתהיה לי מאשתי כאשר אתחתן היא החברות שלה. "רוני, נשים תמיד יש להן מה לומר. ביקורת, רעיונות והצעות לשיפור, הרבה שטויות. תקשיב לי טוב, תעשה את המקסימום, כדי שאשתך תהיה משוכנעת שאתה החבר הכי טוב שלה", הוא אמר.
אז אבא שלי יכול להיות רגוע. אני מקפיד לומר לכיפוש לפחות פעם בשבוע: "בלעדייך אני כלום ושום דבר".
נ.ב. 1
סעודת סיום השבעה על מותה של אמא הייתה יופי. דני שיחק אותה בענק. הוא מפיק לנו גם את בניית המצבה שתוצב על קברה. בעקבות הצלחתו בשבוע האחרון, הוא מקבל הצעות ממשפחות אבלות לטפל להן בעניינים. הוא מפתח קריירה נוספת.
נ.ב. 2
כיפוש ממשיכה לבשל, כרגיל. על כל מנה שמוגשת לשולחן היא מבקשת ציון, אני מקפיד לומר לה "9, כפרע". עד פטירתה של אמא, היה לי הסבר הגיוני "רק אמא שלי זה פרפקט־10. כמו המתעמלת נדיה קומנצ'י במונטריאול 76'. אין מה לעשות, כיפוש".
השבוע היא שאלה אותי על תבשיל חדש, שהיא שִחזרה ממסעדה שסעדה בה. "מה הציון?", שאלה - ואני המשכתי עם 9. אז המרוקו קפץ לה קצת. "למה רק 9 ולא 10? אמא שלך כבר לא איתנו".
"מאז קומנצ'י היו עוד מתעמלות מכשירים שקיבלו פרפקט־10. אבל נדיה היא הראשונה באנושות, כמו ניל ארמסטרונג שצעד ראשון על הירח. ככה בשבילי זה אמא במטבח. הבנת, כיפוש?". היא ענתה במילה אחת: "לא".
נ.ב. 3
אני מבסוט שדונלד, הנכד של פרד הגרמני, משחזר את הסינג'ור של זלנסקי על אבי האומה שלנו. דונלד החזיר לכאן 34 חטופים וחטופות בשלושה וחצי חודשים, מה שאבי האומה לא הצליח לעשות ב־18 חודשים מתוך 20 חודשי המלחמה.
במקביל מתעללים סנג'ריו של אבי האומה בחייל השב, עידן אלכסנדר ובמשפחתו, רק כי אמו לא הודתה לבנימין נתניהו על שחרורו. עובדתית לא היה על מה להודות, כי זו הייתה עבודה אמריקאית נטו, בלי מעורבות ישראלית. אבל ינון מגל, ע. סגל וא. סג"ל ממציאים סיפורים על עידן, קוראים לו פחדן, וכועסים שאבי האומה וערימת האפסים שלו לא סיכלה את השחרור – כאילו שדונלד רואה אותנו ממטר רץ.