למחרת, בשבתו לצד מנהיגי המדינות ההן, הוא חלק ליורש העצר מוחמד בן סלמאן שבחים מהסוג שגרמו לקירות להסמיק. "אני רואה מה שאתה עושה כאן, כל העולם צופה בזה ומדבר על כך", פנה טראמפ לנסיך בן ה־39, "זה המרכז הגיאוגרפי של העולם. אני אפגוש אותך שוב, ואפגוש הרבה".
אכן, מלים גדולות, כרגיל אצל נשיא ארה"ב. אבל הסגנון והתוכן מרמזים כי מאחורי התשבוחות מסתתר שלב חדש ביחסים בין המעצמה החשובה בעולם לממלכה החזקה במזה"ת. בתוך החדר הם דיברו על עסקאות במיליארדי דולרים, אבל בחוץ, לעיני המצלמות, עסקו בנושאים המדיניים. הכיוון היה ברור. לחץ על האורח הנכבד, ובאמצעותו על ישראל, לחתור לפתרון ברצועה.
"אנו פועלים יחד איתך, כבוד הנשיא, כדי לסיים את המלחמה בעזה", אמר לטראמפ מוחמד בן סלמאן. "הסכמנו על הצורך להפסיק את המלחמה בעזה ולהבטיח הובלה של סיוע הומניטרי", הוסיף שר החוץ הסעודי פייסל בן פרחאן.
הנה עוד סיפור קטן שממחיש את משב הרוח החדש. בעוד נשיא ארה"ב עומד ונואם בוועידה הכלכלית בריאד, שיגרו החות'ים טיל לעבר ישראל. פעם, מקרה כזה היה מעורר עליו את הזעם, ומפיו הייתה יוצאת הבטחה לתגובה כואבת. אבל טראמפ של 2025 אינו דונלד של 2018. הוא מחפש לעטוף, לא לרוצץ.
כמה ימים לפני כן השיגו אנשיו הסכמות עם החות'ים, כי הם חדלים לירות לעבר ספינות אמריקאיות בים סוף. בתמורה, הופסקו גיחות התקיפה של חיל האוויר האמריקאי בתימן. "זאת קבלת הפנים שלהם אליך", התבדח איתו יורש העצר. לשמע ההערה, חייך טראמפ והמשיך הלאה. נכון לעכשיו, החות'ים הם בעיקר בעייתה של ישראל.
מנהיגי מדינות ערב זיהו הזדמנות פז, היסטורית אולי, לקרב את הממשל האמריקאי אל חזם. יש להם שפה משותפת איתו, שפה של אנשי עסקים, שבה המלים השולטות אינן "תמרון" ולא "מידע מודיעיני", אלא "צמיחה" ו"השקעות".
כמובן הכסף הגדול הוא שמדבר, ועדיין, מנהיגי המפרץ אינם רק עשירים. הם גם יודעים כיצד להשתמש בהונם כדי לגרוף רווחים נוספים. כבר תקופה ארוכה הם סבורים כי ישראל פועלת בכיוון מזיק להם, לפלסטינים ולעצמה. ישראל אומנם ספגה מכה אנושה ב־7 באוקטובר, אבל לשיטתם, נקמתה בחמאס מתארכת יתר על המידה, ומסכנת את האזור כולו במלחמות מיותרות.
מנהיגי הבירות הללו - ובראשן ריאד, קהיר, רבת עמון, אבו דאבי ודוחא - אינם שותפים לחזונם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר ליישוב מחדש של עזה. הם סבורים כי ביטחון יישובי העוטף יושג בהסכמי שלום ולא בגדרות וצבא. ובניגוד להם, הם רוצים רווחה גם לתושבי הרצועה. הם חוזים במופעים המגוחכים של שרינו ובהיעדר הקו המדיני, במשבר האישי והפוליטי של בנימין נתניהו, ומבינים שישראל שהכירו איננה כה עוצמתית כפי שהייתה. גם להם יש מהלכים טובים בוושינגטון, והם למדו ללחוש מסרים מדויקים על אוזני הפקידים בבית הלבן.
ייצוב וצמיחה
עבור א־שרע, זו שאיפה חלומית שאליה חתר מהיום הראשון שבו כבש את השלטון לפני חצי שנה. הסנקציות הללו הטילו איסור על חברות ויחידים לקיים מגע עם בנקים או חברות ממשלתיות סוריות. למעשה, הן ניתקו את מערכת הבנקאות והסחר הסורית מן הכלכלה העולמית, ומנעו כל סיכוי לצמיחה. הביטול של חלקן דורש חקיקה בקונגרס, אבל חלק אחר הוטל בידי האוצר ומחלקת המדינה, וביטולן אפשרי בתוך זמן קצר.
טראמפ ואנשיו הציבו בפני א־שרע רשימת דרישות. למשל, להיפטר מקיצונים שהסתננו לצבאו. בתוך הצבא החדש, שהולחם מארגוני מורדים שונים, משרתים אלפי ג'יהאדיסטים מבני לגיון הזרים. אלג'ירים, צ'צ'נים ודומיהם, שארה"ב רואה בהם טרוריסטים על פי חוק. א־שרע התבקש לסלק גם פלסטינים – את בכירי הג'יהאד האסלאמי, חמאס ואנשי ג'יבריל שפועלים בסוריה. הוא אכן החל בכך בשבועות האחרונים.
הנשיא הסורי אף התבקש לחסל את כיסי דאע"ש, ובעיקר לרתום את ארגוני הביטחון שלו לשתף פעולה עם האמריקאים במאמץ הזה. בבתי הכלא באזור הכורדי מוחזקים אלפי עצורי דאע"ש. טראמפ ביקש מנשיא סוריה להכפיף את מתקני המאסר הללו לרשות המדינה כדי לוודא שהאסירים הללו יישמרו היטב פנימה.
טראמפ גם העלה בפני הנשיא הזמני של סוריה את האפשרות להפשרה ביחסים עם ישראל. א־שרע, שיודע לאיזו תשובה ציפו ממנו, השיב בחיוב. מסרים ברוח זו, על רצונו ביחסים טובים עם כלל שכניו, הוא כבר העביר לוושינגטון בשבועות האחרונים. סוגיית הגולן איננה מוזכרת כמעט בדבריו, אבל גם הוא, שאינו מחויב למורשת אסד, יתקשה לוותר בקלות על חבל הארץ שנלקח ב־1967. ישראל, מצידה, תדרוש ביטחון לעצמה, ואולי גם לעדה הדרוזית בדרום סוריה. שתי הסוגיות ניתנות לפתרון.
לא־שרע בוער להתחיל בתהליך השיקום. הוא ירש מאסד חבלי ארץ חרבים ומיליוני אזרחים שברחו למדינות השכנות ומבקשים לשוב הביתה. סוריה של 2025 זקוקה להשקעות של מיליארדים כדי לקום מהריסותיה, והזמן דוחק, כי בקרוב עשויה להתעורר תחרות עם עזה ולבנון על ההשקעות הללו. את זה יודע גם טראמפ. מעתה, כאשר תצא סוריה לדרך השיקום, חברות נדל"ן ותשתית אמריקאיות לא יישארו מאחור.
את החיבור בין נשיא סוריה לטראמפ ביצע ידידם המשותף רג'פ טאיפ ארדואן. טורקיה הייתה שנים בית חם לאחמד א־שרע, במיוחד בשנים שבהן נלחם בצבא אסד. ארדואן הוא גם ידידו הטוב של טראמפ. להתחממות המוצלחת תרם גם מוחמד בן סלמאן, שהתוודע לשליט החדש בדמשק בחודשים האחרונים ופרש עליו חסותו. לרביעייה הזו – טראמפ, ארדואן, בן סלמאן וא־שרע – יש מכנה משותף. אם בעבר הם היו אנשי מדון, כיום הם משתוקקים לייצב ולהצמיח. אפילו ארדואן, הרדיקלי מכולם, הצליח לפתור השבוע סוגיה בת חמישה עשורים שעיצבה את סדר היום הטורקי. "מפלגת הפועלים הכורדית", אויבתה המסורתית של אנקרה, שהקיזה את דמם של טורקים רבים בפיגועים ומתקפות טרור, הודיעה על התפרקות מרצון.
יהיה קשה לישראל שלא לטפס על העגלה, כי הכוחות שמניעים אותה גדולים מאיתנו. אומנם מוקדם לקרוא לה "עגלת שלום", אבל לכל ברור כי החלה לנוע. זה לא רק הכסף הגדול ועסקאות הענק והרצון של טראמפ בפרס נובל לשלום. חלומן הרטוב של מדינות המפרץ הוא לבוא בברית אסטרטגית עמוקה עם אמריקה. על כן מתעקשת סעודיה כבר שנים לרכוש ידע גרעיני מן האמריקאים, והיא אינה פונה לסינים, לרוסים או לאחרים. קואליציה כזו, מפרצית־אמריקאית, היא אינטרס עליון של שני הצדדים. כדי שתמריא אל־על, היא זקוקה לשקט ושלווה. מלחמות, או מציאות מדממת כמו זו המתרחשת בשטחים הפלסטינים, הן מקלות בגלגליה.
התרעות פיקוד העורף