במהלך ההפגנות הגדולות נגד הרפורמה המשפטית בקיץ 2023 עלתה טענה שמשרד התחבורה, בראשות רגב, ניסה להגביל הגעת מפגינים לתל אביב על ידי שינויים בלוחות זמני הרכבות או צמצום קווים, בעיקר בסופי שבוע.
שרת התחבורה מפעילה לכאורה את כוחה הפוליטי להעדפת ציבור בוחרים מסוים, תוך התעלמות מההשלכות הרוחביות על שאר האוכלוסייה. המהלך מצטרף למדיניות “צדק תחבורתי”, שמיטיבה בעיקר עם הציבור החרדי.
בשבוע שעבר התברר שרכבות רבות פשוט נעלמו מלוח הזמנים. הן “הוסטו”, כלשונה של רגב, כדי לשנע עשרות אלפי חוגגים להילולת ל”ג בעומר במירון. זו לא הייתה תקלה. זו הייתה מדיניות. הרכבות, כך לפי משרד התחבורה, הופנו כדי “לתת מענה תחבורתי להמונים”. אבל באותה נשימה הופקרו המוני אזרחים אחרים. עשרות אלפים, אולי מאות אלפים, נותרו בתחנות.
הניסוח שבחרה רגב – “הרכבות לא בוטלו, הן הוסטו” – מעיד על הניתוק. זוהי התחמקות לשונית שאינה מצליחה להסתיר את המהות: אם רכבת אינה מגיעה ליעדה, היא בוטלה. לא משנה אם המשיכה לנסוע, היא לא הגיעה לאלה שהמתינו לה, שהיו תלויים בה. “הוסטו” היא מילה רכה להחלטה קשה: לקחת תשתית לאומית, ציבורית, ולרתום אותה לטובת מגזר אחד, תוך הפקרת שאר האזרחים.
כבר שנים שאנחנו עדים לזחילה הפוליטית אל תוך התחבורה הציבורית. התחום הזה, שאמור להיות מנוהל על ידי אנשי מקצוע, מהנדסים, מתכננים ותחזיות – הפך למרחב שבו שיקולים פוליטיים גוברים על כל היגיון. השרה רגב אינה מסתירה זאת. היא גאה בכך שהיא “מתקנת עוול היסטורי” כלפי קבוצות שהיא תופסת כמופלות. בפועל, היא מעדיפה את קהלי היעד של הקואליציה על פני כלל אזרחי ישראל.
הסערה סביב רכבות ל”ג בעומר אינה אנקדוטה. היא סיפור גדול בהרבה. סיפור על מה שקורה כשנותנים לפוליטיקה לנהל את מה שצריך להיות מנוהל במקצועיות. סיפור על מה שקורה כשממשלה שוכחת שעליה לשרת את הציבור – לא את מקורביה.
הבעיה אינה מירון. הבעיה היא השיטה. ואם לא נעצור אותה, הרכבת תיקח אותנו רחוק מאוד מהמקום שבו אנחנו אמורים להיות.
התרעות פיקוד העורף