לא קל להיות ביביסט. מעבר לאתגר האינטלקטואלי הבסיסי של תמיכה עיוורת במי שהוביל את ישראל לאסונות הנוראים בתולדותיה, וביצע השמדת ערך במותג שנבנה לאורך עשרות שנים, יש גם את קשיי היומיום. או יותר נכון, קשיי היומיים.
מה שמדאיג זה שהם לא לומדים מהניסיון. ההזיות המשיחיות של החבורה שהשתלטה על המדינה אינן נתונות להשפעותיה המזיקות של המציאות. זוכרים את הריקודים בחוצות וושינגטון לאחר הבשורה ההיסטורית על סיפוח יו״ש? ״ביום ראשון הממשלה תאשר את הסיפוח״, בישר אז יונתן לוק, או שמא היה זה טופז אוריך. אצל אותו הטראמפ. עד ההתנגשות עם הקיר. טוב, לפחות קיבלנו את הסכמי אברהם (בלי ציניות, הישג עצום).
ועכשיו אותו דבר, רק עם דם. הם באמת חשבו שהעולם יישב בנחת וייתן לנו חצי שנה, שנה, שנתיים, שלוש שנים לחולל את כל העולה בדעתנו בעזה, בלי להתפוצץ עלינו? הם לא הבינו שגם אחרי הטבח הקשה ביותר בתולדותינו (למעט השואה), גם לאחר אחד הימים המדממים והברבריים ביותר בתולדות האנושות, לא נקבל זמן בלתי מוגבל להסדרת החשבון.
אלא שנתניהו לקח את הזמן שלו. לקח לו כמה שבועות להשתכנע שצה״ל יכול לבצע את התמרון בעזה. ואז עיכב אותו ככל יכולתו. הפרוטוקולים מוכיחים שגנץ ואיזנקוט דרשו ירידה דרומה לעבר ח'אן יונס ורפיח, ועלייה צפונה לחזית הלבנונית, הרבה לפני שזה קרה.
למה? כי נתניהו רצה לפעול לאט. הוא שיחק על זמן. הוא ידע שככל שיעבור הזמן, כך סיכוייו להמשיך לאחוז בשלטון ישתפרו. הוא ידע שהסנטימנט הציבורי השלילי כלפיו ילך וידעך ושהוא יצליח להחזיר חלק מתומכיו הביתה, בתנאי שיקבל זמן. הרבה זמן. הבעיה הייתה שהאינטרס של ישראל המדינה, שאינה משפחת נתניהו, היה הפוך. לסיכום: האינטרס של נתניהו היה לעשות את זה לאט, האינטרס של ישראל היה לעשות את זה מהר. נחשו על מה הלך נתניהו? על האינטרס שלו, אלא מה?
הסכנה עכשיו היא שאנחנו, כרגיל, נאכל את הדגים הסרוחים ונגורש מהרצועה. במקום לממש את ההישג, להכות על הברזל בעודו חם, לסגור בשקט עם טראמפ שמחדשים את המלחמה בחמאס אחרי העסקה הגדולה ולחתוך הפסדים, ממשיך נתניהו לחתור למה שאף אחד, בטח לא הוא, לא יוכל להשיג בחיים: ״ניצחון מוחלט״ על טרור, בתמונת ניצחון חותכת וכניעה טוטלית.
התרעות פיקוד העורף