בלב נקי | מרסל מוסרי

פעמים אני עושה דברים בכזו אימפולסיביות ובלי לחשוב עליהם יותר מדי, שאחר כך - אפילו יום אחר כך, אשכח שעשיתי אותם בכלל. באותה המהירות שהם מגיעים, הם גם חולפים ומתפוגגים מזיכרוני. בשבוע שעבר נסעתי לתל אביב כדי להרצות באחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בארץ, ההרצאה הוקדשה לזכרה של אחת מעורכות הדין שנפטרה ממש לא מזמן מהמחלה הנוראית ההיא והיא רק בת 30.

ההרצאה עברה נהדר, היו בה צחוק, אופטימיות, תקווה והמון מילים, גם כאלו שהמנוחה, שהייתה יפה כל כך, כתבה בעצמה. בדרך הביתה, לחריש, הרגשתי עייפות כזו שמלווה אותי כבר תקופה ארוכה. רציתי רק להגיע הביתה ולישון כמה שעות עד שאלך לאסוף את גפן מהגן וללכת איתה להחליף ספר בספרייה העירונית.

ערכתי את כל בדיקות הדם האפשריות, הכל יצא מצוין לשמחתי, חוץ מוויטמין D מאוד נמוך. אני מניחה שהעייפות לא נובעת מזה אלא מכך ששמעתי וחוויתי בחודשים האחרונים בשורות איוב, וזה בסדר גמור, גם הסערה הזו תחלוף. הגעתי הביתה אחרי שתי עצירות לקפה, כי הרגשתי שעיניי ממש נעצמות. חלצתי את נעלי העקב שלי, פשטתי את השמלה ונשארתי רק בתחתונים, באיפור לא נגעתי, לא היה לי כוח. ככה נכנסתי אל המיטה והפעלתי את המזגן על קור שצינן מיד את החדר. לא הצלחתי להירדם בהתחלה, אז עניתי להודעות וואטסאפ.

כשסיימתי, ראיתי שהתחילה איזו מריבה באחת מקבוצות הוואטסאפ של הבייביסיטריות באזור. מישהו כתב שהוא אלמן חרדי, עם ארבעה ילדים, והבית שלו נראה ממש רע, הוא חיפש בייביסיטרית לתאומות שלו, בנות שנה וחצי, וציין שירצה שגם תנקה מעט את הבית, כי יש בצורת מנקים באזור. במקום להתייחס לטיבו של עניין, היו כמה שתקפו אותו שם, אמרו לו שבייביסיטרית זו לא מנקה, ושהמחיר שהוא מציע נמוך מדי, ושיפסיק להפציץ את הקבוצה בהודעות כי זה מציק. לא הבנתי את השיח הזה, הוא ענה בעדנה והסביר שזה מה שהוא יכול והוא לא כופה על אף אחת, ואם מישהי רואה שזה מתאים לה שתכתוב לו.

האמת היא שלא התמיינתי לשום עבודה כבר מעל ל־12 שנה. הריאיון האחרון שבו הייתי היה לוואלה, כשינון מגל עוד ערך את האתר. יומיים אחר כך קראו לי ל"מעריב", ושם נשארתי עד היום.

“יש לי שלוש שעות פנויות", כתבתי לו ובינתיים הוא שלח לי סרטון. מפאת כבודו לא אתאר לכם את הבית, רק כמה אלמנטים ממנו - מלא שקיות חטיפים מפוזרות על הרצפה, קורנפלקס מפוזר על כל הספות, בגדים בערימה על השולחן ומטבח שקצת קשה לי להסביר איך נראה.

“אני לא אספיק לסדר את כל זה, אעשה מה שאוכל", כתבתי. הוא ענה לי שאפילו מטאטא וקצת קיפולים יעזרו לו ושלא אדאג לגבי התאומות, הן ישנות את שנת הצהריים שלהן ועתידות להתעורר רק עוד שעתיים.

“שלח לי כתובת", כתבתי לו, וכששלח לי את הכתובת ושאל אם 50 שקלים לשעה זה בסדר ובאותו משפט התנצל שזה מעט, כתבתי חזרה “זו לא העבודה שלי, הכל בסדר".

הלכתי אל חדר הארונות, לבשתי שמלת בית כזו וירדתי שוב אל הרכב, שלא הרגיש בחסרוני. כשהגעתי אל ביתו, נסיעה של שלוש דקות מביתי, כי בחריש הכל קרוב, הבנתי שהסרטון אפילו החמיא לבית. הוא היה הרבה יותר מבולגן ממה שנראה שם. מצד אחד הבנתי אותו, הוא אלמן, ארבעה ילדים, נראה בגילי וגם די אבוד, מהצד השני - התבאסתי קצת שאל בית כזה ילד צריך לחזור אחרי הגן או בית הספר.

היו לו זקן לא ארוך במיוחד, כיפה גדולה, חולצה לבנה מעט מוכתמת ומכנסיים שחורים. הוא נראה שלומפר כזה, כך אמי ז"ל נהגה לקרוא לי כשהייתי ילדה.

הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהלך היה להדליק מזגן גם שם, ולבדוק אם התאומות מכוסות וישנות בנחת. מכיוון שאני די חרדתית לילדה שלי, הוצאתי מהלולים שלהן כל בובה או משחק, אסור לישון ליד דברים כאלו, ועל הדרך גם סידרתי את חדרן. אחר כך לקחתי מטאטא וטיטאתי, שלא לכתוב, גרפתי, את הבית. מילאתי שלוש שקיות אשפה. אחר כך שפכתי כמה דליים של מים עם אקונומיקה, סבון לא היה עוזר שם, ובזמן שהאקונומיקה חוברת לרצפה, שטפתי את כליו של הבית הכל כך זר, וקרצפתי את הכיריים. אחרי שגרפתי את המים ובזמן שהרצפה מתייבשת נכנסתי לחדרי הילדים, קיפלתי מה שיכולתי וסידרתי. לא הבנתי מה אני עושה שם ולא התעסקתי בזה יותר מדי, הרגשתי כי משהו חזק ממני מניע אותי. רציתי שלילדים הללו יהיה טוב, וגם לו.

הסלולרי שלי צפצף פתאום, פתחתי את התיק והוצאתי אותו, יחד איתו נפל שטר של 200 שלא היה שם קודם. בהודעת הוואטסאפ נכתב: “אל תכעסי, 200 בשבילך וב־50 שקל אקנה כיבוד".