השבוע הרדמתי את יאנוש, הכלב שלנו ב־12 השנים האחרונות. הוא לא היה מאוד מבוגר, לא מאוד חולה, אבל הוא קרס ביום שבת. בשנייה אחת הפסיק לתפקד. שאט דאון כללי. נשכב על הרצפה כמו צפרדע עם ידיים ורגליים פרושות לצדדים ורק העיניים שלו טיילו למעלה, ניסו לצוד את המבטים החומלים שלנו, כאילו מבקש מאיתנו הבהרות על מצבו המוזר. לא היה לנו מושג מה קורה לו. במוצאי שבת לקחנו אותו למרפאת חירום, שם גילו שיש לו גידול. מצבו קריטי. 12 שנה הוא היה שייך למשפחה, חלק בלתי נפרד מהחיים.
יאנוש נקרא כך כי נולד בינואר. הוא התכרבל איתנו בחורף, נכנס מתחת לשמיכה והוציא רק את האף מהפוך, כאילו ידע שזו ההתנהגות הכי חמודה ושמצטלמת נהדר לאינסטגרם. בשנה האחרונה הוא למד מה זו אזעקה, והיה רץ לממ"ד ראשון ונכנס מתחת לשולחן. הוא ליקק את פנינו כשהיינו מתעוררים בבוקר וצהל כשידע שיוצאים איתו לטיול. קשה להסביר אהבה לכלב, וקשה לתאר את הצער אחרי לכתו. החלל שהוא משאיר בבית נמצא בכל פינה. ההסתלקות שלו מחיינו היא עצובה, כואבת ובעיקר מפתיעה.
לפני שהרדמנו אותו הסתכלתי לו בעיניים וראיתי שהוא מבין. לא רק את מצבו, אלא גם את מצבנו. שאין לנו ברירה. שזו החלטה קשה, דטרמיניסטית, אבל יש בה חסד. עכשיו הוא כבר לא איתנו, והאמת, שממילא הוא היה סובל בקיץ הקרוב. בשנים האחרונות, ככל שהיה חם יותר, הוא היה נשכב על הרצפה הקרה על הצד, ומוציא לשון כדי להתרענן. מתנשף בכבדות. מנסה לצנן את גופו הגדול. 35 קילו של לברדור מעורב עם גולדן, עם פרווה לבנה ומבט חכם בעיניים.
בכל מצב הוא היה בעמדת זינוק, מקפיד להסתכל בעין אחת כדי לראות אם מישהו לוקח משהו לאכול. פחמימות תמיד היו אצלו חשובות יותר מהכל. גם אבטיח. לחיות עם כלב זה לדעת עליו הכל, אבל לא תמיד להבין. כשאני לוקח חופן של שקדים וקשיו, הוא ירצה רק את הקשיו, כל דבר אחר, הוא היה ממולל קצת בפיו ויורק. גם עם האוכל שלו הוא היה משחק באופן תמוה. כשצלחתו מלאה, הוא תמיד ייקח גרגיר אחד החוצה. יניח אותו על הרצפה, ישמור עליו וימתין. מסתכל אם מישהו בא לקחת לו, כאילו אין לנו מה לעשות בחיים רק לגנוב ממנו דוגלי.
בכל פעם שידע שיוצאים לסיבוב, בשבילו זה היה אירוע. הוא היה מגיע אליי, רוקע ברגליים, מעיף עם הזנב כל דבר שנקרה בדרכו. הרי זה בדיוק אותו טיול כמו אתמול, וכמו שלשום, עם אותו מסלול, אותם פרחים ואותה גינה, אבל בשבילו זו סיבה לחגיגה. מדי ערב בשמונה היה יוצא החוצה לנבוח בזעם על כל כלבי השכונה, זה היה הפריים טיים שלו. כל ערב הייתי שומע את כותרות המהדורה של יונית לוי בליווי נביחות בלתי פוסקות. הכלב נובח והמהדורה עוברת. זה היה ריטואל: אני צועק לו "יאנוש, די", והוא לא מפסיק. ועכשיו, פתאום שקט. ארבע נביחות וגעגוע.
התרעות פיקוד העורף