ריח מלוח של דמעות: על אמא, על ים ועל מה שעוד נותר לומר | ניר קיפניס

לים יש זמן משלו. תמיד ידעתי, ואני לומד זאת מחדש עתה, כשעברנו לגור לידו. שהרי יכול אדם לשבת מול הים, על החול, על כיסא נוח או ספסל - וכחלוף חמש דקות או חמש שעות, לא יידע אם חלפו חמש דקות או חמש שעות. גם אם קצת הגזמתי, תודו שיש משהו מהפנט, מטשטש וממקד כאחד בבהייה באינסוף: במרחב, בשקט המתעתע או בסערת רוחו של הטבע. הים מעורר, הים מרגיע, הים משקיט, הים מערער.

כבר שבועיים (עד שייקרא הטור הזה שלושה שבועות) שאני גר על יד הים, מרחק הליכה קצרצר: 60 שניות על השעון, כפליים "גג" אם שקעת בהרהורים עוד בטרם הגעת אל החוף. ובכל זאת, עוד לא הייתי בים. למה? אין לי תשובה טובה. כלומר יש לי בהחלט: אמי המאושפזת בחיפה, מה שמביא אותי אל עיר הולדתי ברכבת כמה פעמים בשבוע, ההתחייבויות בעבודה, ה... אתם יודעים מה? עזבו, הכל תירוצים. כבר כמה פעמים אמרתי: "מחר אקח את הכלבה לחוף הכלבים, אחר כך ארחץ אותה בצינור ואבריש את פרוותה על מדשאות גן צ'רלס קלור". אז אולי מחר.

זה לא שלא נתתי עיני בכחול הגדול: בכל טיול עם הכלבה, כפול שלושה ביום, אני רואה מקצה הרחוב את חוף הים. גם מחלון הרכבת, בדרך אל אמא או בדרך חזרה, אני רואה את חוף הכרמל, חוף ילדותי, זה שכמעט כל מטר בו, בין חוף הכרמל "הפתוח", כפי שנהגנו לכנותו, ודרומה לכיוון עתלית, שזור בזיכרונות מתוקים־מלוחים של ילדותי: כגרגרי חול בשעון חיי, השעון שמתהפך מעל ראש כל אחד מאיתנו בלידתנו.

אמא מרבה להיאנח, אף שברגעים צלולים יותר היא טוענת שלא כואב לה כלום. כבר הצליחה להתקדם כמה צעדים, תרתי משמע, בפיזיותרפיה ואז נדבקה בקורונה ושקעה בדמדומים. מדי פעם היא פוקחת עיניים, וכשאני מפציר בה לאכול או לשתות, היא אומרת: "תאכל אתה, בטח לא אכלת כלום מהבוקר", ללמדנו שאמא נשארת אמא גם כשהיא (אולי, כך לפחות נדמה לי יותר ויותר לאחרונה) על ערש דווי.

מדי פעם אני מנסה להיכנס לעולם הדמיון המתעתע שלה. לפני יומיים היא פקחה עיניים בדיוק כשניקו את חדרה, בהתה בעובדת הניקיון ואמרה לי, ספק בגאווה, ספק בתוכחה: "נו, אני רואה שיש לך פה עוזרת!".

"כן, אמא", זרמתי איתה: "היא באה פעם בשבוע לשטוף את הרצפה". רוצה לומר, אני כבר לא טורח לתקן או למקם אותה במרחב התודעה, שהרי כל דמיון שבו תפליג יהיה בהכרח טוב יותר מהווייתה.

את העוגות שהייתי מביא לדירתה שבמתחם הדיור המוגן מהקונדיטוריה הסמוכה, כדי שנוכל לשתות ביחד קפה ולנהל שיחה, אפילו היא תחומה בגבולות השכחה, מחליפים עתה רסק תפוחים או משקה חלבונים.

סרבנות האוכל שלה הייתה ביטוי אחרון לעצמאותה: "אמא אכלה כמעט את כל הלבן מעורבב בריבה", אני מדווח לאחיי בשמחה - והם לי בתורם. גאים כאילו הצלחנו לפתות תינוק לעוד ביס. כן, "אווירונים" לאמא ממש לא היו בתוכניות שלי לחודש שבו עברתי לגור ליד הים - ולמרות זאת אודה שבכל הנוגע להימנעות שלי ממנו, אמא היא רק תירוץ. אולי מחר.

"בקיץ שעבר ראיתי ליד הים, תינוק שראה את הים בפעם הראשונה, וזקן שראה את הים בפעם האחרונה, יושבים יחדיו בחול. ועיני שניהם פקוחות לרווחה: כל אחד לרווחה אחרת", כתב יהודה עמיחי.

המילים היפות הולמות ברקותיי כשאני משעין את הראש על חלון הרכבת, מנסה להתנמנם - אי שם בין תחנת בנימינה לתחנת תל אביב, האוניברסיטה. צ'יק, צ'יק, צ'יק: האם זו הפעם האחרונה שבה ראיתי את אמא?

הן כבר חשבתי כך בשבוע שעבר, אבל היא הפתיעה והתגברה על הנגיף. האם רצתה להתגבר? היכן עובר הקו בין החלטת הגוף לרצון הנפש, אם בכלל? את ההרהורים הללו אני הודף באזור תחנת השלום, ובעודי צועד לעבר חניון האופנועים אני בורח אל המציאות וממלמל בראשי: "לקנות לחם ולמלא דלק" או "קודם כל להוריד את הכלבה".