מול מסך האירוויזיון
הלכתי לישון בחצות. זו השעה שבה בדרך כלל אני הולך לישון. אין סיבה לשנות זאת רק משום שהאירוויזיון משודר עדיין, נכון? בשעה 1:00 בכל זאת יצאתי מהמיטה והלכתי להדליק את הטלוויזיה. “מה אתה עושה, משוגע?", תהתה אשת נעוריי. “עכשיו זה ההצבעות, הדבר הכי יפה באירוויזיון", אמרתי וכמו משוגע הלכתי והתיישבתי מול המסך. “אזרבייג'ן - 12 נקודות לישראל". נהדרים. שלחתי הודעות תודה לשתי סופרות ומשוררות צעירות מאזרבייג'ן שפגשתי בעבר, ואשר אני שומר על סוג של קשר עד היום איתן ועם חבריהן הסופרים האזרים.

ההצבעות נמשכות, ואני מצפה להצבעת הציבור בבית. ישראל במקום ה־14, ה־15, אבל אני מחכה לחזות שוב בשידור חי בתמונה שאין כמוה: למרות החלטות השופטים, ישראל ודגל ישראל מוקפצים בבת אחת למעלה־למעלה בטבלה שעל המסך, אחרי הצבעות הקהל בבית. זה הגיע. כאילו הדליקו בבת אחת אור באולם חשוך. ישראל - 297 נקודות הכריזו המנחות, ובבת אחת דגל ישראל זינק למעלה. הקהל בבית נתן לישראל יותר נקודות מאשר לכל מדינה אחרת. רק ברגע האחרון ממש, כידוע, ישראל הגיעה למקום השני.

גם בתימן ישבו וכססו ציפורניים וגת מול מסך האירוויזיון. מה? ישראל במקום ראשון בטבלה? הם ראו, ושיגרו טיל. אזעקה בישראל. גם מי שנמה בשקט עד עכשיו התעוררה, כולם באזור המרכז התעוררו. כולם התעדכנו מיד בתוצאות האהבה הפלאית הזו מצד העולם.

הכל יקרה מוקדם משחשבנו
חברים, חברים, לזוז. לא להתבטל. סוף היקום קרב, ואנחנו צריכים עוד להספיק כמה דברים. קדימה. לא לישון. חשבתם שיש לכם זמן, אבל עכשיו מדענים גילו שאין כל כך הרבה זמן. הלו"ז התקצר בהרבה. שינוי בתחזיות. אם קודם חשבו שקץ היקום יגיע בעוד 10 בחזקת 1,100 שנים, מתברר שזו הייתה תחזית אופטימית. היקום יתפרק וייעלם כבר בעוד 10 בחזקת 78 שנים.

אם המדע מדייק, אנחנו, בני האדם, ובכלל כל האנושות, קיימים ונתקיים כל כך מעט זמן בתוך היקום, שמבחינה סטטיסטית בעצם אי אפשר לומר שאנחנו קיימים בכלל, או שהיינו קיימים אי פעם. עכשיו ברור גם שלא נתקיים בהמשך, כי כדור הארץ עצמו ימות הרבה־הרבה בחזקת הרבה־הרבה לפני שהיקום כולו ייעלם גם הוא בעוד 10 בחזקת 78 שנים, שזה רק פסיק בתוך האינסוף. זה מה שאמרתי: בבקשה להגביר את הקצב כדי שנספיק משהו לפני הסיום המהיר של הכל.

ג'ורג' אורוול והאנטישמיות
אני עובד עכשיו קצת על הכתבים של ג'ורג' אורוול. אני אוהב את השלב הזה של תחקיר וצלילה לחומרים. זה תענוג. והנה גיליתי שג'ורג' אורוול, מי שכתב את היצירה החד־פעמית בעוצמתה וביופיה הספרותי “1984", כתב גם עלינו היהודים. אנחנו חושבים שבבריטניה התרבותית לא הייתה אנטישמיות. אורוול מדהים אותי. אצטט (בקיצורים) מתחילת המאמר הזה כנגד האנטישמיות, שנכתב בבריטניה בראשית שנת 1945. להזכירכם: הנאצים והיטלר עדיין היו בשלטון.

כך כותב אורוול: “בבריטניה ישנם כ־400 אלף המזדהים כיהודים, רובם מועסקים בענפי המזון, ההלבשה והריהוט. כמה מהעסקים הגדולים, וגם עיתון או שניים, נמצאים בבעלות יהודית, אך יהיה רחוק מאוד מהאמת לטעון שחיי העסקים בבריטניה נשלטים בידי יהודים. להפך - נראה שהיהודים נשארו בתחומים שמתנהלים בקנה מידה קטן.

“אני מתחיל בעובדות הרקע הללו כדי להדגיש שאין באנגליה ‘בעיה יהודית' ממשית. היהודים אינם רבים או חזקים דיים, והשפעתם ניכרת רק במה שמכונה לעיתים קרובות ‘חוגים אינטלקטואליים'. ובכל זאת, האנטישמיות גוברת, וגם אנשים הומניים ונאורים אינם חסינים מפניה. היא אינה מתבטאת באלימות (האנגלים הם כמעט תמיד עדינים ושומרי חוק), אך היא בהחלט גרועה מבחינה מוסרית.

הנה כמה דוגמאות לדברים אנטישמיים שנאמרו לי במהלך השנתיים האחרונות: “פקיד משרדי בגיל העמידה: ‘בדרך כלל אני נוסע לעבודה באוטובוס. זה לוקח יותר זמן, אבל אני לא אוהב לנסוע בימים אלה ברכבת התחתית מגולדרס גרין. יש יותר מדי בני הגזע הנבחר שנוסעים בקו הזה'. “מוכר חלב: ‘יהודי לא באמת עובד, לא כמו אנגלי. הוא יותר מדי מתוחכם. אנחנו עובדים עם זה פה' (מכופף את שריר הזרוע), ‘הם עובדים עם זה שם' (מצביע על מצחו)".

ובהמשך ג'ורג' אורוול מביא את הציטוט הכי מדהים בעיניי. אינטלקטואל צעיר, קומוניסט או קרוב לכך אמר לו: “אני לא אוהב יהודים. אף פעם לא הסתרתי את זה. אני פשוט לא סובל אותם. כמובן, אל תבין אותי לא נכון - אני לא אנטישמי".

פינת השלולית
נסיכה שבאמת נראית כמו נסיכה מהחלומות גילתה את אשר בליבה לחברותיה הנסיכות הדתיות. היא תהתה: “איך אנחנו אמורות להכיר את הנסיך, בעזרת השם? לא מהאינסטגרם. לא בא לי להכיר מישהו מהאינסטגרם. זה לא לעניין, זה מעפן". היא חשפה עוד משהו שמדאיג אותה, “זה כאילו: ישאלו איך הכרתם? והתשובה היא באינסטגרם. פסול, פסול". אכן, נסיכה לא צריכה להגיע למצב מביך כזה כאשר ישאלו אותה איך היא הכירה את הצפרדע. זה בלתי נסבל.

היא ממשיכה ומסבירה שהיא דתייה שהולכת עם מכנסיים, זאת אומרת היא לא משדרת דתייה, ככה שצפרדעים דתיים לא קופצים מיד לקראתה. האפשרות המועדפת היא שחברות יכירו לה. אבל “החברות שלי או שהן דוסות, ואז אין להן חברים בנים להכיר, או שהן חברות ותיקות שלי, אז יש לנו אותם חברים". והיא שואלת: “מה אני אמורה לעשות? איפה אני אמורה להכיר את בעלי? איך?".

יש לה תשובה: “סתם, אני יודעת שהכל רצון השם. הוא ישלח אותו עד אליי. הוא יביא אותו עד אליי. רק אמצמץ והוא יגיע. בזמן הנכון".
אבל די, אוף, איזה מעצבן זה. לא קל לה בעולם הצפרדעים. מי שהקשיב לה שם סביב השלולית ניסה לעזור, ונסיכה אחת שכבר הפכה צפרדע לנסיך סיפרה: “גם אני הייתי בדיוק כמוך, הסתובבתי עם מכנסיים בעבר, אבל תמיד אמרתי שכשאתחתן אשים כיסוי ראש, וה' שלח לי את האחד הכי מדויק בשבילי, ונחשי איפה? בתחנת דלק. אז יש תקווה אחות, יש תקווה". 