יאיר גולן, שעמד בשנים האחרונות על סף אי רלוונטיות, עשה את מה שאנשים במצבו עושים כמוצא אחרון לחזור לתודעה הציבורית. גולן לא פלט את הדברים. הוא בחר את המילים, את הזמן, את הבמה.
לאחר חישוב קר הוא הבין שהדרך היחידה לתפוס כותרות בעולם עם כל כך הרבה רעש היא לפתוח חזית מילולית נגד הקונצנזוס הלאומי הכי טעון שידענו בעשור האחרון. למה? כי הוא יודע שכשאתה מנומס אף אחד לא שומע אותך והוא כפסע אחד מהיעלמות מהחיים הציבוריים.
אם נתבונן מתחת לפני השטח, מה שבאמת מניע את גולן הוא תחושת הדחיפות הקיומית. זו האנרגיה של אדם שמרגיש שהוא נמצא על קצה הצוק הפוליטי. לא עוד אמירה גבולית או ביקורת מדודה – אלא קפיצה אל הוואקום הציבורי בכל הכוח. המצב הנפשי שמשתקף מאמירותיו אינו של מדינאי שקול, אלא של מי שנאבק על הרלוונטיות שלו כמו על חמצן. יש משהו כמעט נואש בבחירת המילים שלו – לא רק פרובוקציה מחושבת, אלא גם צעקה של מי שחושש שהפעם האחרונה שלו להיות משמעותי חולפת לנגד עיניו.
כמו כל אדם ששהה זמן מה מחוץ לפריים, גולן מבין שאם אתה לא מציב קונטרסט – אתה נמחק. ובמערכת הפוליטית הישראלית, זה אומר דבר אחד: צריך ליצור ניגוד חד. לא לרמוז, לא לאתגר בשאלה רכה, אלא לומר משהו שיחריד את המערכת. ההשוואה שלו בין מה שקורה היום לבין מה שכינה "פשעים" לא כוונה אל המטכ"ל או למפקדי השטח – אלא לשיח הציבורי כולו. גולן ניסה לתקוף את העיוורון, לא את הצבא.
וזו הבחנה חשובה. כי קל – אפילו מתבקש – להתקומם מול מישהו שאומר "מלחמה פושעת", כשחיילים נמצאים בעומק הרצועה, כשמשפחות שכולות ממתינות בבית, כשאזרחים בעוטף חיים בין אזעקה לתקווה. אבל ההתקוממות מסתירה את המהלך הגדול יותר: גולן לא מבקש לשכנע את כולם. הוא לא בונה גשר. הוא בונה מחנה.
זה אמנם קלוש אבל קהל היעד שלו הוא לא המיינסטרים, הוא מדבר אל האנשים שמרגישים שאין להם שפה. שאין להם דובר. שמפחדים לומר את מה שהם חושבים, מחשש שייחשבו לבוגדים. גולן מזהה את הריק הזה – ומנסה למלא אותו. לא מתוך עמדה של מתינות – אלא באופן אגרסיבי כדי לייצר תחושת דחיפות. ואולי גם מתוך דחיפות אישית מאוד: הוא מנסה לחזור מהשוליים.
ומה שמעניין עוד יותר: כשהוא בוחר את המילה "פושעת", הוא משתמש בטרמינולוגיה משפטית בינלאומית בכוונה. לא "אכזרית", לא "מוגזמת" – אלא "פושעת". מילה שמהדהדת בבתי דין בינלאומיים, בבירות אירופה, בשיח זכויות אדם גלובלי. גולן אינו רק מתמקם מחדש בפוליטיקה הישראלית – הוא מתמקם בשיח העולמי. כאילו אומר: "אני מדבר את השפה האוניברסלית שכולם מחוץ לבועה הישראלית כבר מדברים".
ולכן הוא גם לא יתנצל. כי ברגע שיתנצל – הוא הופך את הדיון לשאלה של טון, ולא של תוכן. וכל מהלך ההתבלטות שבנה מתמוסס בחזרה למרכז השיח המתנצל, ההגנתי, המתמרן. גולן לא משחק את המשחק הזה. אם כבר – הוא משחק משחק אחר: לפרק את הקונצנזוס בעוצמה, כדי לבנות מחדש מגדל חלופי – אולי לא גבוה יותר, אבל כזה שיראו אותו מרחוק.
יש כאן גם נקודה של חישוב יחסי כוחות פוליטיים. גולן מבין שהשמאל הישראלי מחפש קול חד, נוקב, בלתי מתפשר – לא עוד דיפלומט מהוסס שמנסה לרצות את כולם. בעולם פוליטי שבו בן גביר ואנשיו משתלטים על השיח בצעקות וסיסמאות חדות, גולן רוצה להציע אלטרנטיבה לא פחות חדה מהצד השני. כשהוא אומר "מלחמה פושעת", הוא למעשה לוקח בעלות על שיח רדיקלי-לכאורה, ומפקיע אותו מידי השמאל הרדיקלי שנתפס כשולי. הוא משדר: "אני, קצין בכיר לשעבר, אומר את זה. זה לא רק דעה של אקטיביסטים בשולי החברה".
ואם נסתכל על התזמון – גם הוא לא מקרי. בדיוק ברגע שבו נתניהו מנסה לשדר נרטיב של שליטה, שבו הרמטכ"ל מדבר על "הרחבת התמרון", שבו הלחץ האמריקאי נוגע בשיאו – גולן זורק פצצה מילולית שמזכירה שיש גם צד אחר, שמסרב לשתף פעולה עם מסכת המילים המאופקות. הוא מזכיר שיש מלחמה גם על איך מדברים על המלחמה.
וזה משחק כפול: מצד אחד, הוא נהנה מהסערה התקשורתית. מצד שני, הוא מזין את הנרטיב שיש צד אחד – של "שונאי ישראל" – שמוכן לבגוד בצה"ל בזמן מלחמה. וכך, בהינף אמירה אחת, הוא מחזק את שני המחנות הפוליטיים: המחנה שלו מקבל דובר אמיץ שאומר את "האמת", והמחנה השני מקבל אויב פנימי מושלם שמגלם את כל פחדיו. כולם מרוויחים – חוץ מהמרכז המתון שהולך ומתפורר.