תקרית הירי בג'נין מסמלת, מבלי משים, את מצבה הבינלאומי העדין של ישראל. בתוך הנסיבות הקשות של מפולת מדינית השתלבו פתאום מטחי יריות (אזהרה) לעבר חבורת דיפלומטים, הידידותיים לישראל, שסיירו באזור ג'נין. הדבר גרר כמובן מחאה נרחבת ושגרירים ישראלים זומנו לשיחות נזיפה, באחדים מהמקרים שתי שיחות נזיפה תוך 24 שעות. לך תשכנע אותם עכשיו כי הירי היה מקרי, לא מכוון וללא הוראה מגבוה. זה חסר תקווה, ממש כמו מהלכיה של ישראל בזירה הבינלאומית, שם איבדה את האשראי הבינלאומי שלה והיא נעשית מבודדת מיום ליום.
ישראל חווה מפלה מדינית, בעלת השלכות לאורך ולרוחב, הן למדינות ולמעגלי פעילות בינלאומיים והן לתחומי אחרים שנושקים לעולם המדיני, כמו כלכלה, משפט, תרבות, מדע, ספורט ואחרים. בעולם של היום תחום אחד מקרין על האחר ומשפיע עליו.
ככל שישראל נחלשת מדינית, כך היא גם מאבדת את מעמדה בתחומים המשיקים. זה היה רק עניין של זמן. העננים התקבצו והלכו באופק, הלכו והשחירו ואז הגיע המטח הכבד של הימים האחרונים. מהיר וחד. הפתעה אין פה. ממש לא, אפילו לנו שהתרגלנו להפתעות ועכשיו רואים בכל אירוע הפתעה. ההיפך, הכל צפוי היה. הכתובת על הקיר, כפי שנהוג לומר במקומותינו.
זה לא היה כך בעבר ובוודאי לא צריך להיות כך בעת הזו. מדינת ישראל יצאה למלחמה נגד רצונה, מלחמה שנכפתה עליה. היא היתה מצוידת במיטב הטיעונים והסיבות להגיב ולתקוף. הקהילה הבין לאומית קיבלה זאת בהבנה. הזכות להגנה עצמית מעוגנת עמוק בעולם המשפט הבין לאומי, זכותה, ובעיני אפילו חובתה של מדינה להגן על עצמה ועל אזרחיה.
כיצד, אם כן, איבדנו את התמיכה הזו ומה גרם למספר כה רב של מדינות להרחיק עצמן מאיתנו, לאיים בעיצומים וגם בפועל להטיל עלינו עונשים שונים, חלקם גלויים וחלקם סמויים, אך משמעותיים, לא פחות.
בעיצומה של האינתיפאדה השניה כוננו הפלשתינאים את ה-BDS, תכנית ארסית שנועדה לבודד את ישראל ולהחלישה באמצעות סנקציות והטלת עיצומים. המודל המוביל היה דרום אפריקה. בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת הטילה עליה הקהילה הבינלאומית עיצומים קשים, גזרה עליה בידוד ובסופו של דבר נאלץ הרוב הלבן לוותר על שלטונו, לקיים בחירות דמוקרטיות ולהעביר השליטה בפועל לידי הרוב השחור. המקרים אינם חופפים, אבל את התקדים של לחץ בינלאומי על מדינה והכנעתה, הפלשתינאים ביקשו לאמץ.
האינתיפאדה נכשלה, בדרך כלל, וישראל לא נפגעה, אבל נראה שעתה היא חוזרת ובגדול. יתכן כי התשתית שפרסו אז הפלשתינאים נושאת פירות עתה. הלחץ הבינלאומי עושה את שלו ובגדול. האם אנחנו עומדים לפני מיפנה ביחסה של הקהילה הבינלאומית אלינו, של מיטב ומירב הדמוקרטיות הגדולות בעולם? של ידידינו הגדולים ביותר?
ישראל נלחמת מלחמה צבאית קשה, שהתפשטה למרחבי המזרח התיכון, אבל קברניטיה לא הבינו כי במציאות של היום עימות איננו רק צבאי הוא מעשה מגוון מורכב של חזיתות אחדות ובהן מדינית, כלכלית, משפטית, מדעית, ספורטיבית. צירוף החזיתות אלה מחייב אסטרטגיה משותפת וכמובן הבנה, כי כל מהלך צבאי, החזית המובילה, משליך על החזיתות האחרות.
למשל, המערכה המשפטית בבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג, אשר אליו הגיעה ישראל בשל מהלכיה הצבאיים בעזה, או גילויים אחדים של מצור כלכלי על ישראל, כפי שהופיעו בפינות שונות של העולם. מה בדבר פעילות הספורט שלנו שנאלצה לנדוד לאירופה בשל סירוב קבוצות להגיע לישראל? או אמנים ישראליים שמתבקשים לא להופיע מעל במות שונות בעולם ואם כן מתלוות לכך מחאות, וכמובן המחאה הגורפת בקמפוסים ובעולם האקדמי האמריקאי. דוגמאות לא חסרות.
מול כל זה השקיעה ישראל מעט מאד, מרוכזת במערכה הצבאית היא נטשה את החזיתות האחרות התחומים שבהם ישראל עומדת למבחן וויתרה עליהם. דווקא שם אנו סופגים עתה את התבוסות שלנו. אכן, הכל מתחיל מהעימות הצבאי, זה היה ברור ברגע הראשון, אבל מה שהיה ברור לא פחות כי ישראל מתמודדת עם האתגר החדש שהוצב לפניה בכמה חזיתות ובעת ובעונה אחת. אנחנו צופים עתה בקריסתה של החזית המדינית. השחיקה במעמדנו הבינלאומי נובעת מהמלחמה בין ישראל לחמאס.
התמיכה הצטמקה ונעלמה נוכח תמונות הזוועה מעזה, את חלקן המכריע הציבור הישראלי אינו רואה כלל. ברגע שהמפולת המדינית מתחילה, באירופה, בקנדה, בדרום אמריקה, וכמובן בעולם הערבי מצטרפים גם לחץ כלכלי, סנקציות, הקפאת הסכמים כלכליים. הישראלים אינם חשים בכך לעת עתה, אולי הפסקת הטיסות, אבל בהמשך המחיר הכלכלי של המלחמה יקרין על חופש התנועה שלנו, על יכולתנו להשתלב במערכות לאומיות ובין לאומיות וגם על בטחוננו האישי, כאשר נהיה.
ראש הממשלה מנהל את המערכה הגדולה, אבל את השחקן הראשי בה, משרד החוץ, הוא הצליח בהדרגה לרוקן מכל תוכן או משמעות, שלא כמו במדינות אחרות, משרד החוץ ממודר מן המהלכים המדיניים העיקריים של ישראל. את יחסינו עם ארה״ב, היחסים המדיניים החשובים ביותר, מנהלים ראש הממשלה והשר דרמר, מקורבו. שר החוץ ומשרדו לא שם. איך הוא יכול לעשות זאת, כשהוא מדלג ממשרדו לאולם בית המשפט ובחזרה? את יחסינו עם המדינות הסובבות אותנו, כולל משאים ומתנים עדינים, מנהלים ה״מוסד״ ופה ושם המל״ל, כל זאת בהנחיית ראש הממשלה. משרד החוץ יכול לחרוק שיניים, אבל הוא ללא שם.
במשרד הזה, יש לומר, מצויים אנשים חשובים, מקצועיים, בעלי ידע, אשר בהחלט יכולים להאיר את עיני ראש הממשלה וחבריו בקבינט לגבי התבונה ואי התבונה בהחלטותיהם ובמעשיהם, אבל הם לא שם. שר החוץ עצמו, גדעון סער, הגיע לממשלה ללא כח פוליטי. זאת השפה היחידה שמדברים בממשלה. סער אינו יכול לאיים או לדרוש דרישות כאלה ואחרות מראש הממשלה, מעמדו הפוליטי מקרין גם על מעמדו המקצועי.
מלחמות מסתיימות בהסכמים מדיניים, אחרת אינן מסתיימות. כך, למשל מלחמת יום הכיפורים או מלחמת לבנון השניה. ללא משרד חוץ ושר חוץ בעלי השפעה ומעמד, ללא מתן המשקל הראוי למערכת השיקולים המדינית, כולל מעמדנו הבינלאומי, לא נוכל להצליח במלחמת אוקטובר השנייה. הישגינו הצבאיים ירדו לטמיון.
התרעות פיקוד העורף