נחַתי באילת בשבוע שעבר. זה היה במסגרת סבב הרצאות שאני נותן ברחבי הארץ, במטרה להסביר לאנשים איך לא ליפול בפח שטומנים להם נוכלים ומתחזים. הולך לא רע. פידבקים טובים והקהל מבסוט. ההרצאה הסתיימה בשעת ערב די מאוחרת. החלטתי להישאר לישון בעיר. המחירים במלונות באילת בשמיים. במקרה המדובר זה לא היה נורא מבחינתי. מי שהזמין אותי סידר לי חדר שווה ונחשב. לא זול. שיחקו אותה.
הגעתי למלון בעשר וחצי בלילה, גמור מעייפות ועם חלומות על מקלחת, מיטה ואינטרנט. קיבל את פניי פקיד לבוש במה שניתן לכנות "סוג של חליפה". לא מדים של מלון, ואפילו לא חולצה שחורה מגוהצת. במקום זה הוא עטה על גופו קומבינציה ביזארית של משהו שהתחיל בתור בגד, ונשבר באמצע: עניבה שראתה ימים טובים יותר וז'קט שמתחנן לגיהוץ. הכול נארז בהבעת פנים של "מה באת עכשיו? עזוב אותי באמאש'ך".
הייתי האדם היחיד בלובי. אין תור. אין עומס. רק אני והוא, ותפילה חרישית על כרית. האדון בדק את ההזמנה, איתר אותה, והודיע שצריך לשלם משהו. הסברתי שהכול שולם וטופל מראש, אבל הוא בשלו, עקשן כמו פקח חניה ביום שרבי. תוציא כרטיס.
אין עם מי לדבר. המשכתי לעמוד ולהסביר, ויוק. למזלי, אחרי דקות של המתנה, תחת מעטפת של מוזיקת מעליות, הגיע בכיר, חייכן ורגוע, בדק, ואישר. אכן שולם ונחתם. אין מה לדאוג. תודה לאל, ולקליידרמן, שניגן ברקע.
החדר היה יפה, מזמין ונקי. התארגנתי, התקלחתי ופתחתי את הלפטופ. צריך לעבוד. לעבור על תסריטים, לכתוב. לילה ארוך לפנינו. רק שאלה אחת: מה סיסמת ה-Wi-Fi? לא כתוב. לא על המפתח, לא על השולחן. המסתורין. הסוד שמור ואין למוצאו בשום מקום. אולי המוסד יודע.
התקשרתי לקבלה. ביקשתי את הקוד. ענה בחור אחר מזה שקיבל אותי, שנשמע כמו מי שקם מתוך שינה עמוקה. בלחש פלט לתוך השפופרת צירוף של אותיות ומספרים. לא שמעתי כלום. הצעתי שיחזור על הקומבינציה הנכספת. הוא דקלם שוב בטון עוד יותר ישנוני ושקט. ביקשתי פעם נוספת, ובהתנצלות. הרגשתי שאני הורס לו את הביוטי סליפ. המלמול נמשך. ויתרתי. ניסיתי להקליד לפי מה שנקלט. לא עבד. אין רשת. נשמתי עמוקות, התקשרתי. הוא כבר לא לחש. הוא נבח. צעק את הסיסמה וניתק. טראח. עם אוזן מצלצלת, ניסיתי. עבד.
בכל מלון בחו"ל, במחיר כמו זה שדרשו שם ואפילו ב-50% פחות, היית מקבל יחס אחר, גם בטלפון וגם פנים אל פנים. חיוך, בקבוק מים ואולי גם עוגייה. "יס סר", "נו סר", "האו דו יו דו", במינימום. הצעה לקחת את התיק לחדר ועוד שלל מחוות שאומרות חופש, ותמורה לכסף. וכאן, עכשיו? אתה מתנצל על זה שנולדת. "שירות", "אדיבות" ו"לקוחות" הן מילים שנשכחו בארץ. נמחקו. היום, אסור בכלל לחלום עליהן.
זה כמובן לא נגמר רק במלונות. בכמה מסעדות בישראל שילמתם הון, שברתם תוכנית חיסכון, ובתמורה קיבלתם יחס של מטרד שצריך למגר? פגשתם מלצרים שלא בא להם, כלים עם עבר מפוקפק ותחושה כללית של "מי ביקש ממך לבוא בכלל"? כמעט כל יציאה קולינרית עם אשתי מסתיימת באותו משפט שקט שאני אומר לעצמי בדרך לאוטו: למה, למה לא אכלנו קרקר בבית?
מונית בכלל היא מסע כומתה. מבחינת הנהג אתה לא לקוח, אלא אורח בממלכה שלו. למרות התשלום, הוא עושה לך טובה. נשק את רגליו ושב בשקט. בערך שלוש שניות אחרי שנסגרת הדלת מתחיל מונולוג מצידו על אשתו, גרושתו והחמות. הוואטסאפ המשפחתי שלו אצלך במוח. כל שיחה איתו נשמעת כמו "אשר" של יובל סמו, הגאון, אם יורשה לי.
אחר כך בא שלב העצבים. בעל הבית צורח, בזמן שאתה מתכווץ, על נהגים אחרים, תוך פמפום ברקס שעושה כאב בטן. מקלל את המדינה, מתלונן על מזג האוויר ואז, בלי להחסיר פעימה, עובר לשיחות טלפון עם חברת האשראי, הכבלים, חבר מהשכונה, והכול תוך כדי השמעת מוזיקת טראנס ושידור של ריב קולני ברדיו בין שני עיתונאים מורעלים.
כולנו מכירים את ההתנהלויות האלה. האמת, גדלנו עליהן. פעם, בשנות ה-70 וה-80 החיים פה נראו ככה. חיים קשים. מחוספסים. כל דבר, גם אם שילמת עליו יפה, עשו לך טובה. תגיד תודה ותשתוק. מי אתה בכלל?
ישראל עשתה קפיצה ענקית ב-20 השנים האחרונות. הפכנו למעצמה. צמחנו, הייטק, שפע, אופטימיות, אמריקה למדה מאיתנו. ועכשיו העתיד ברח לנו. מלחמה, שחיתות והזנחה של הפרט מחלחלות לכל מקום. החיים שלנו, של האזרחים, לא חשובים. אז מה נלין בכלל על נוחות? על תמורה? על זה שלא ירמו אותנו? הנה, הרטרו חזר ובגדול.