זמן הוא דבר נזיל, חמקמק, אמורפי כמעט. ואף שכל חיינו סובבים סביב השעון, שעות, ימים, שבועות, שנים, חגים ועוד חגים, ימי הולדת, תאריכים לציון, מה נעשה בעוד שנה, שנתיים, שלוש, איפה נהיה כשנתבגר, כשנתחתן, כשנזדקן, גם המדענים הגדולים ביותר עדיין לא הצליחו לפענח את ממד הזמן.
וזה קשה, בעיקר כשנדמה שהזמן עוצר מלכת, בעיקר כשאי אפשר לשחרר את הציפיות והמחשבות מהעתיד. זה באג אנושי כזה, הצורך בספירת מלאי של החיים, בתכנונים עתידיים על חשבון ההווה. ראיתי את זה היטב בחודשיים האחרונים, שהיו בשבילי כמו נסיעה במהירות מופרזת ברכבת המהירה בעולם. זה היה פרק זמן של מעבר בחיי האישיים שלימד אותי בעיקר שהסבלנות משתלמת, שלפעמים צריך לתת זמן להבשלה כדי לקבל את מה שאני רוצה. שאי אפשר לזרז אהבה כמו בשיר של הסופרימס, ושאי אפשר לכלות את החיים בספירה לאחור "עד ש..." משהו יקרה.
אני מזכירה לעצמי שאפקט הזמן עובד גם הפוך, גם כשלא נוח לי בזמן נתון - ברור שזה בסוף ייגמר. אני מזכירה לעצמי יותר ויותר לאחרונה שלפעמים כשמחכים למשהו והוא פתאום מגיע, רק אז מבינים שכל התפיסות שהיו לכם לגביו היו שגויות. שאם מצפים למשהו שמפחדים ממנו, הוא בסוף יחלוף כלא היה. שכל סטרס בחיים סופו להשתחרר, שכל בלת"ם סופו להיפתר, שכל דבר מעיק שאנחנו חייבים לעשות, כי לפעמים באמת אין ברירה - בסוף יבוצע ויחלוף ונשכח מזה. ושהימים חולפים בין שנספור אותם ובין שלא, וזה תלוי רק בנו אם נבחר להעביר אותם בלחץ ובציפייה לבאות או שפשוט ניתן לדברים לקרות.
ולמרות כל התובנות הללו אני עדיין מוצאת את עצמי לאחרונה מנסה להרוויח זמן, למקסם תוצאות, לעבוד לפי רשימות, להספיק. כאילו שהזמן בא לומר לי שזה לא באמת משנה מתי, או מה ואיך אלא מחדד מה חשוב לי באמת להספיק בחיים. כמו מזכיר לי שהכל חולף, וחד־פעמי. והרבה פעמים משבש לי הכל עד שאבין שזה בסדר גם ליפול לסיטואציות בלי לתכנן אותן. ובכל מקרה, את הזמן שחלף אי אפשר לשחזר, או למחוק או לשכתב מחדש, לכן אני לא מבינה למה אני מתעקשת להתעכב על דברים שלא הספקתי לעבד, תחושות שלא עצרתי להרגיש או מחשבות על מה לא עשיתי ולמה.
ומתחשק לי לפעמים להרפות, לא לתכנן, לוותר על הרשימות, לשחרר את הצורך בלתייק הכל במגירות ה"צריך" לעשות, ואפילו לעשות את הדבר שהכי קשה לי מכל בכל מה שקשור לזמנים - לאחר. אני משתדלת להגיע בזמן למקומות, אבל לא משנה כמה מאוחר אצא, אני תמיד מקדימה ולפעמים זה כבר מוגזם. מישהו פעם אמר לי שלהגיע בזמן זה אקט שמכבד את הזולת אבל להקדים זה קודם כל חוסר כבוד למרחב הזמן הפרטי שלי, ושבסוף הניסיון להרוויח זמן או להספיק הוא מה שגורם לי להפסיד אותו.
קצת מפחיד לגלות כמה אנרגיה אני משקיעה במרדף אחרי שליטה ויעילות, על רשימות ועל סימוני וי. יש רגעים שאני סתם שוכבת בים או על הכורסה המתכווננת עם הרגליים למעלה וטוב לי ברגע נתון, שאני לא מבינה מה בכלל רציתי כל כך להספיק.
אז אולי זה הניסוי הקטן שאני לוקחת על עצמי עכשיו - לא לנסות לאחר, כי כנראה זה לא יקרה אבל אולי להגיע בדיוק בזמן ולא חצי שעה קודם. לא להפסיק לתכנן, כי אני לא יודעת להתנהל בלי רשימות, אבל לנסות לא להיבהל כשמשהו חורג מהתכנון. אני בעיקר מבטיחה לעצמי לנסות רק "להיות" פה ברגע, ולא לחשוב מה יהיה הלאה ובלי להרגיש שאני מבזבזת זמן. בסוף כל הרגעים הכי יפים שלי בחיים פשוט קרו סתם ככה על הדרך.
התרעות פיקוד העורף