מסעותינו כמשפחה כללו ביקורים בראשון לציון הרחוקה למטרת קניית נעליים במפעל של גלי, כשהכול היה שם תוצרת ישראל. כשלהוריי לא היה זמן, הסתפקנו בגיחה לנעלי ירושלים, וכשכל הילדות נעלו נעליים מעוררות קנאה, אני התהלכתי כמו חסיד מתולדות אהרן, כשלרגליי תפארת היצירה מנעלי ראש פינה במאה שערים.
כשילדות בית הכרם השוויצו בנעלי האולסטאר שלהן, לי היו פייב סטאר. למה "אול" אם אפשר רק פייב, שהוא גם מספר יפה מאוד, וגם תוצרת הארץ? פעם אמי, שתהיה בריאה, הגדילה לעשות והגישה לי בחגיגיות זוג נעלי המגפר לבנות יפות.
היא טענה שהן דומות מאוד לאולסטאר אבל טובות בהרבה. הן גם היו גדולות עליי בשלוש מידות וגם שקלו כמו שתי לבני חבלה, כך שמצאתי את עצמי נטועה במקום, שזו דרך מצוינת לשמור על הילדה שלא תסתובב ברחובות.
כבר כתבתי לא אחת על סבא שלי צבי, שהיה לו אחד מבתי המלאכה המוכרים בארץ. ילדות וילדי ישראל נהגו ללכת עם הילקוטים שעיצב, והוריהם עם המזוודות. אני, הקטנה, הצעתי לו הצעות ייעול: כאן חסר תא לכריך, פה היה נחמד אם יהיה תא לקלמר, ואם אפשר לעבור לאבזם אחד במקום שניים שנראים כמו פנסים של פז'ו 404 - עדיף.
אני לא יכולה לשכוח את הצחוק הגדול שלו כשהוא ראה אותי מתנסה בדגם החדש שעיצב וקורסת לאחור לגשר בגלל כובד התיק. אולי ברגע ההוא הבין שתיקי עור אינם יכולים להישאר הפתרון היחיד והחל לחשוב על תפירת תיקי ניילון.
סבא שלי היה בעל מלאכה אחד, ובאותו זמן, בשנות ה-80, קמו מפעלים לייצור תיקים מניילון. לא נותרה לו ברירה אלא להתחיל לקנות מהם. מלאכתו ואומנותו נרמסו תחת מפעלים גדולים, והוא נשאר עם עבודות תיקונים, עיצוב תיקים ומזוודות כשנשאר לו זמן והמוזה לא נחנקה מפוליאמיד. כמה התביישתי בשבילו כשכתבו על "בית התיק" של צבי בעיתון "כל העיר" שהמחירים שלו יותר גבוהים משל אחרים. הרי תמיד התגאיתי בשלט שתלה מעל לראשו: "המחירים שלנו הוגנים וקבועים". הוא היה מספיק חכם כדי לנטרל מוקשים לפני משא ומתן. הוגן וקבוע.
לכו תסבירו שמדובר באומן ששם את הנשמה והידע שלו בכל תיקון ותיקון. שאליו לא חוזרים לתיקון נוסף. אצלו לא היה דבר כזה, לחפף. כל הפתיחה הארוכה הזאת נועדה להגיד שאני מנהלת קמפיין פרטי קטן לעידוד עסקים קטנים ובעלי מלאכה. עוברת ביניהם ומפיצה הלאה.
אני שומעת מהם לא אחת שאין להם טעם להחזיק את העסק. "אם לא הייתי מתעסק בעוד תחומים, כי אבא שלי היה מספיק ערני כדי להשקיע בדברים נוספים, לא יכולתי לשרוד", אמר לי אחד מהם השבוע. הוא מתחזק מלאכה של שלושה דורות הודות לכך שדור הביניים, אביו, הבין כאמור לאן מנשבות הרוחות.
מכרו פה כמויות גדולות של נעליים לפרס, לשווייץ, ואחרי מבצע סיני גם לפולין. היה פה ייצוא בסכומי עתק לחנויות הגדולות בארצות הברית, בריטניה, קנדה, דרום אפריקה ועוד. היה גם ממונה מיוחד על התחום במשרד התעשייה והמסחר. מה נשאר? מה באמת.
כבר נפלתי בפח היקוש וגיליתי שרק התווית מיוצרת בארץ, ופעמים אחרות העיצוב אכן תוצרת מוח ישראלי אבל הייצור נעשה בכל מיני מקומות שלא ממש לוקחים חלק בנטל המיסים שלנו, בארץ וגם מחוצה לה. אני מאמינה שכדאי לשאול היכן הייצור נעשה באמת. זה נדנוד ולפעמים כרוך באי-נעימות, אז מה. זה הקמפיין הפרטי, הקטן והאישי שלי לחיזוק הכלכלה הישראלית וזו דרכי להגיד: אתם לא לבד, ויש לי הערכה רבה לעבודתכם הטובה.
התרעות פיקוד העורף