חמש שנים ועשרה ימים אחרי כתב הכניעה המביש של בג"ץ - התגלו שופטים בירושלים, וחלקם גם עם עמוד שדרה. נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית יכול היה לברוח מהפסיקה הזאת, אבל הוא בחר להשמיע שתי אמירות נורמטיביות ברורות: ראש הממשלה מצוי בניגוד עניינים בכל הנוגע לשב"כ, והחשובה יותר: לראשי מערכות הביטחון יש חובת נאמנות לציבור, ולא לראש מפלגה או לראש ממשלה.
מפתה להשתעשע ברעיון מה היה קורה אילו רונן בר לא היה מכריז על מועד פרישתו ובג"ץ היה מבטל את פיטוריו. אבל הוא כבר הכריז, והחלטת בג"ץ השבוע צופה פני עתיד ומציבה סייגים למינוי של ראש השב"כ הבא. ראש ארגון, שכפי שהטעימה השופטת דפנה ברק־ארז, "סמכויותיו עשויות להשפיע על חייו של כל אדם ואזרח במדינה".
ההחלטה סוללת את הדרך לעתירות שיוגשו נגד מינוי המועמד שיבחר ראש הממשלה לראשות השב"כ, ורומזת לו שמוטב שיבחר במועמד שאינו מפוקפק. היא גם מאפשרת לוועדת המינויים של השופט אשר גרוניס לשאול כל מועמד האם נדרש להצהיר על נאמנות אישית לרה"מ בטרם ימונה.
בפסק הדין החשוב הזה מאכזבת העמדה המצמצמת של המשנה לנשיא נעם סולברג. הייתה כאן הזדמנות לפסק דין שיהיה 0-3 לטובת הדמוקרטיה, אבל סולברג בחר לברוח ממנה. הוא כמובן מזכיר את חובת הנאמנות של ראש השב"כ לציבור - אבל ברצונו להימנע מפסיקה, קשה שלא לראות את הקריצה שלו אל מחוללי המהפכה המשטרית: כשאני אהיה נשיא ביהמ"ש, ייתכן שהדברים ייראו אחרת.
ומה עם המהות?
אלה ימים קשים לשומרי הסף האחרונים שעוד מתפקדים במה שנותר ממדינת ישראל, ובתוכם הרמטכ"ל אייל זמיר, שצריך להוביל עכשיו לוחמים למלחמה שנויה במחלוקת. זמיר אומנם מאמין שמרכבות גדעון, השלישית מבין התוכניות שהכין להרחבת המלחמה, עשויה אכן לאיים על ההגמוניה של חמאס ברצועת עזה, ואולי להוביל את מה שנותר מהנהגת חמאס להתגמש במו"מ על החטופים. אבל הוא גם הראשון שישמח על פריצת דרך במו"מ לעסקה, שתייתר את המשכה של המערכה.
כניסתנו לעונה השנייה של המלחמה יצרה משבר אמון בשורות המשרתים, בעיקר בקרב אנשי המילואים, וחברי המטה הכללי חשים אותו. האמונה בצדקת הדרך, שהייתה חדה ומוחלטת באוקטובר 2023, התערערה אצל חלק מהמשרתים, שתוהים לגבי תכלית המלחמה ואילו מטרות היא משרתת.
הלבטים האלה צפים הן בקרב מפקדים ביבשה, והן, וביתר שאת, בקרב אנשי חיל האוויר, שנדרשים לקבל החלטות לבדם – בתאי השליטה במטה או בקוקפיט. מפקדי תאי השליטה ומפקדי טייסות מסיימים לילה שבו הרגו עשרות בני אדם, ושואלים את עצמם: לאיזו תכלית, והאם זה היה מוצדק?
הרג של בני אדם מרחוק הוא עשייה שתמיד מעוררת תהיות מוסריות, אבל אם בשנה הראשונה של המלחמה היה ברור לכולם שאנחנו במערכה על קיומנו, במאי 2025 יש סיבות טובות לתהות: על קיומו ועל שרידותו של מי אנחנו נלחמים? הרמטכ"ל זמיר, שעל אף חזותו הנעימה אינו אדם תמים, ומכיר היטב את נפש הממונים עליו, דרש שהרחבת המלחמה תתבצע כאשר האבטחה קודמת למהירות.
הוא מנסה לצמצם ככל האפשר את מספר הנפגעים, בעוד צה"ל מרחיב מדי יום את השליטה שלו בשטחי הרצועה. הרצון לצמצם את מספר הנפגעים בקרב חיילי צה"ל דורש הפעלה מאסיבית של אש לפני כל תנועה קרקעית, וזו הסיבה למספר הנפגעים האדיר בקרב תושבי עזה בשבועיים האחרונים.
אבל זמיר עדיין נדרש לשלוח לוחמים אל הסכנה בעת מלחמה שנויה במחלוקת, וצריך לשכנע אותם בצדקת הדרך. לכן הוא יצא השבוע בהצהרות שעונות בעקיפין לדבריו של מי שהיה מפקדו, יאיר גולן, בלי שהזכיר את שמו. גולן, אדם נטול כחל ושרק, הוא מהמפקדים הלוחמניים ביותר שיצא לי להכיר ב־40 שנותיי ככתב צבאי. הוא לא ממצמץ מול פני אויב ולא נרתע מהפעלת כוח אגרסיבי, כשנדרש. את נטייתו כלוחם לפתוח במהירות את נצרת הנשק הביא איתו גם לחיים הציבוריים, שם חשוב לא פחות להקפיד על נצירת הלשון.
ועדיין, הזעזוע הקולקטיבי מדבריו, ששטף את התקשורת ואת הזירה הפוליטית, משקף חברה שאיבדה כל יכולת לביקורת עצמית. בעיקר כשראשי המזדעזעים היו אלה שלפני רגע הסבירו באולפן שצריך להשמיד, לאבד ולהרוג את אוכלוסיית עזה כולה, וגם ידעו לנמק את הטיעון.
ההתנסחות של גולן הייתה אומללה, ומוטב היה שהדברים לא היו נאמרים. אבל בתוך הזעזוע, כמעט שלא התנהל דיון על המהות שמאחורי דבריו: אנחנו נכנסים במודע למלחמת ברירה, שבה נקריב את בנינו ונהרוג רבים, ובהם גם חפים מפשע, כשהתכלית לא ברורה. גולן אמר את הדברים לא כמי שבניו גולים במיאמי, אלא כאב לחמישה לוחמים קרביים שמשרתים במלחמה הזאת.
אלה דברים שראויים גם לדיון מעמיק ולא רק לגינוי אוטומטי בהתחנפות לאיזה בייס שרק רוצה שיגידו לו שהוא יפה. כן, אנחנו חברה שמתיימרת להיות חופשית, שנמצאת במאבק מתמיד מול סביבה עוינת וברברית. זה לא אומר שכל מה שאנחנו עושים או שאחרים עושים בשמנו הוא מוצדק ויפה.
כשבן־גוריון הרים לאלתרמן
בנובמבר 1948, בשיאה של מלחמת העצמאות, כשאנחנו באמת מעטים מול רבים ונלחמים על קיומנו, כתב נתן אלתרמן את שירו "על זאת", על פשעי המלחמה של צה"ל. יש הסבורים שכתב את שירו על טבח אזרחי לוד הערבים, ואחרים טוענים שהתייחס לטבח תושבי הכפר דווימה, ששכן בעבר בלכיש.
אלתרמן, בעיניי המשורר הלאומי האמיתי של ישראל וממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, כתב במקור:
כִּי בָנִים וּבָנוֹת, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל וּמִי בִטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.
למקרא דבריו הנכוחים כתב לו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון מכתב תודה: "היית לפה, פה טהור ונאמן למצפון האנושי", כתב בן־גוריון, ואמר כי הוא מתכוון להדפיס את השיר ב־100 אלף עותקים ולהפיצו בין חיילי צה"ל.
77 שנים אחרי כן מיהר מי שיושב היום על כיסאו של בן־גוריון לכנות את הדברים "עלילת דם אנטישמית נגד חיילי צה"ל". לא חלף יום - ובנימין נתניהו, החרד כל כך לתדמיתם של חיילי צה"ל, החליט לבזות את זכרם של 1,163 חיילים ואזרחים שנפלו ונרצחו ב־7 באוקטובר, שרבים מהם לחמו בגבורה נגד הפולשים מעזה, כמי שבסך הכל נלחמו מול "מחבלים בכפכפים".
הכותב הוא הפרשן
הצבאי של חדשות 13
[email protected]