אם צה"ל, שעוקב אחרי הקורה ברצועה, סבור שהגענו לנקודה שבה נדרש מזון ותרופות – אז אין שאלה. בנוסף, התמונות המגיעות משם ומשודרות בעולם, גם אם באופן מניפולטיבי, עושות את שלהן ויוצרות לחץ גם על הממשל האמריקאי האוהד לפעול לעצירת הלחימה, והן עובדות מצוין אצל ממשלים כמו צרפת ובריטניה.
תארו לעצמכם עולם הפוך. רק תארו לכם שאת הירי על רכב ביו"ש, ובו אישה פלסטינית כורעת ללדת - היה מבצע מחבל יהודי, ובעקבות הירי היא הייתה נרצחת והיו נאבקים על חייו של תינוק פלסטיני – האם גם אז היו בריטניה וצרפת שוקלות סנקציות נגד הרשות הפלסטינית, למשל? שאלה רטורית, כמובן.
מתים מהלכים
כמה פעמים מאז טבח אוקטובר אמרתם את המילים "נשבר לי הלב" או "כואב לי הלב", גם אם לא נפגעתם ישירות ולא נפגע איש מבני ביתכם? זה לא רק ביטוי להמחשת עוצמת הכאב, הצער והפחד מאז, אלא מונח רפואי – "תסמונת הלב השבור".
שנה וכמעט שמונה חודשים אחרי הטרגדיה הכריעו אותה החורבן ואובדן משפחתה. בעלה בני ספד לה בהלוויה: "בתוך מנהרת הגעגועים הלך הכאב והתעצם, ורעייתי היפה והאוהבת הוכרעה". קרוביה וחבריה העידו שסבלה משיברון לב. תסמונת הלב השבור נגרמת מאירועים הגורמים להתרגשות חדה וקיצונית. מלחמות ומוות של היקרים לנו נכנסים בקלות לקטגוריה הזאת. נשים, אגב, נפגעות יותר מגברים.
לפחות שני מחקרים שנעשו בישראל אחרי 7 באוקטובר והשוו בין מספר המקרים הידועים של תסמונת הלב השבור לפני ואחרי הטבח, גילו שלכל הפחות יש הכפלה של מספר המקרים ולא רק בקרב תושבי הדרום שנפגעו. בנוסף, חלה עלייה של עשרות אחוזים במספר החולים שסבלו מסיבוכים. המוּעדים ללקות בתסמונת הם דווקא אלה שנחשבים לבני מזל כי שרדו את הטבח, כי ניצלו מהגיהינום. דווקא הם פגיעים יותר מאחרים. דווקא אלה שנראים כמי שעשויים ללא חת, ששום דבר לא יכול להם אם שרדו את התופת.
מתהלכים בינינו אנשים מרוסקים, מתים מהלכים. לא משנה כמה יאמרו להם שהמזל שיחק להם, הם ירגישו אחרת. אשמה על כך ששרדו. זו הטרגדיה של משפחות קוץ וקציר, וגם של בני המשפחה שניצלו. אבל זה גם שלנו, של כולנו. לכן לצד המטרות הגדולות, האסטרטגיות, שאם לא נממשן לא יתאפשר קיומנו כאן, אסור שנשכח לרגע את אסונן. לחבק את השורדים ולתמוך בהם בכל הכוח כדי לחזקם יום ביומו.
התרעות פיקוד העורף