המלחמה במתכונתה הנוכחית גורמת ליותר נזק מתועלת; ההסברה הישראלית מופקרת ברמה של פשע לאומי; למרות נתניהו, ישראל יודעת להכיר תודה לרונלד לאודר; אמירותיה הטובות והחכמות של צאלה גז ז"ל; לשונו המהירה של יאיר גולן הכתה שוב; היכן מתחבאת מנהלת שיקום הצפון? והחקלאי מבת שלמה.
1. האנטישמיות מכה שנית
הפיגוע הקשה בוושינגטון בלילה בין רביעי לחמישי פגע בשלוש ישויות מרכזיות: בממשל האמריקאי, שספג אירוע קטלני בלב הבירה ומתחת לאפו; במדינת ישראל, ששניים מעובדי השגרירות שלה נספו; ובקהילה היהודית, שבלב המוזיאון שלה בחר הרוצח לבצע את זממו.
הפיגוע הזה מפנה זרקור ענק להתפשטות המסוכנת והקטלנית של האנטשימיות ברחבי ארה״ב. רק לפני חודש מינה הנשיא דונלד טראמפ צוות למאבק באנטישמיות בראשות איש חב״ד יהודה קפלון ואיתו צוות של יהודים, אולם אין די בכך. נשיא ארה״ב יצטרך לגבש ולהפעיל במהירות תוכנית פדרלית למלחמת חורמה באנטישמיות - מלווה בחקיקה, בצווים נשיאותיים, בתקציבים ובגיבוי בתי הנבחרים.
האירוע הקטלני הזה מפנה זרקור גם לאנשי ונשות משרד החוץ שלנו. אני מכיר ומוקיר אותם שנים. הם לוחמים למען ישראל בחליפות ובעניבות, אבל עושים מלאכה חשובה בתנאים קשים, ולא אחת משלמים בחייהם.
תודה לכם ולכן.
2. הארוכה שמלחמות ישראל
בשבוע הבא ימלאו 600 ימים למלחמה הארוכה הזו, שהחלה כמלחמת אין ברירה צודקת ומוצדקת מאין כמותה, והמשכה במלחמה מקרטעת, נטולת הסכמה ציבורית רחבה. מלחמה שדוחפים פוליטיקאים ושדורשת הכרעה שאף פעם לא תהיה, כי אף פעם לא הייתה. כל מלחמות ישראל הסתיימו עם הסכמי ביניים, הבנות או הסכמים. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה ואיננה בנויה למלחמות של 600 ימים. זה ניכר בחוסן, ביחידות המילואים, בהסכמה הלאומית, בכלכלה ובלגיטימציה בעולם.
את המלחמה הזו צריך לסיים. הניצחון טמון בהחזרת החטופים, בחיזוק משמעותי של היישובים בעוטף ובמדיניות של אפס הכלה – לצד בניית חלופה שלטונית לחמאס, השתלבות בסדר החדש במזה"ת והרחבת הסכמי אברהם. כל דבר אחר עלול להסתיים במפח נפש ובפגיעה בצה"ל, שצריך גם לנצח שוב ושוב בתנאים קשים, וגם להישאר מוסרי וערכי.
3. פיגוע הסברתי
את פעולת ההסברה הבינלאומית החשובה ביותר למדינת ישראל בימי המלחמה והצונאמי המדיני המתדפק על שעריה, סיפק לנו דווקא תאגיד השידור הישראלי, שהממשלה פועלת במלוא כוחה כדי לסגור אותו ולהתנכל לו.
יובל רפאל, שקטפה בכישרון רב ובהופעה מרשימה את המקום השני באירוויזיון ושזכתה באמון הציבור ברחבי אירופה, החדירה לנו לרגע צינור חמצן לתוך חיינו הכבדים ומלאי השכול והקדרות, זיכתה אותנו בכבוד לאומי, בקונצנזוס ישראלי נדיר ובנקודות טובות בקהלים בעולם (בממשלים פחות). אם תרצו, יש משמעות לכך שזה קרה דווקא בבאזל, שבה ייסד הקונגרס היהודי הראשון את חזון המדינה היהודית, חזונו של הרצל – ודווקא שם ייסדנו מחדש את התקווה והאופטימיות.
אבל בשעה שבכל יום יש כאן מלחמה קשה, ארוכה ושנויה במחלוקת - אין בכל יום אירוויזיון, וההסברה הישראלית בעולם בזמן המלחמה מופקרת לחלוטין ברמה של פשע לאומי, שהתשלום עליו יהיה כבד ואכזרי. ההסברה היא חזית סופר עיקרית וחשובה בעידן הנוכחי של הרשתות החברתיות, והיא קריטית לא רק לאמון הציבור בישראל במלחמה, ביעדיה ובהנהגתה המדינית והצבאית – אלא בעיקר ללגיטימציה בעולם להפעלת כוח צבאי, לחבות של ישראל לאמנות בינלאומיות, לחוק הבינלאומי, ולקשרים מדיניים, אקדמיים, ספורטיביים, תרבותיים, כלכליים ומסחריים.
ואת הזירה הזאת ממשלת ישראל השלומיאלית מפקירה לחלוטין. אין לנו משרד הסברה פעיל, אין מטה הסברה מאויש ומתופעל מלא במשרד ראש הממשלה, מסעות ההסברה של סגנית שר החוץ שרן השכל ברחבי העולם לא משכנעים, גם לא ביקורו ההיסטורי של שר החוץ ביפן. שגרירי ישראל בעולם מתקשים להסביר את המדיניות של הממשלה, נמאס להם לתת הסברים לאמירות הזויות של שרים משיחיים, והם בורחים ממפגשים לא הכרחיים ומקוקטיילים עם שגרירים זרים.
הקהילות היהודיות מבולבלות ומפוצלות, בעוד צעדי ההסברה האיראניים, הפלסטיניים והמוסלמיים חוגגים עם תקציבי עתק, כובשים את העולם ומציפים אותו בגלים של אנטישמיות מודרנית על רקע התמונות הקשות מעזה.
את החלל ההסברתי שיצרה הממשלה אחרי 7 באוקטובר מילא דובר צה"ל דאז תא"ל דניאל הגרי. מחליפו תא"ל אפי דפרין, בגיבוי של הרמטכ"ל, הוריד את עצמו ואת יחידתו למדרון אחורי, ובצדק. ישנם דברים שהממשלה צריכה כעת להסביר, לא הצבא. אדרבא, יעמוד בנימין נתניהו מול הציבור במקום מול טופז לוק בסרטונים היומיים, יסביר ויענה על שאלות. שיעמדו שר הביטחון, מזכיר הממשלה וראש המל"ל – ויסבירו מה החליטו, ומדוע. ושיעמוד יו"ר ועדת החוץ והביטחון ויסביר לציבור אם ואיך הוא וועדתו החשובה מפקחים על החלטות הממשלה והקבינט ומבקרים אותן.
וכך, מול זירה מופקרת בתקשורת הבינלאומית, ברשתות החברתיות, במכוני המחקר, בקמפוסים ברחבי העולם ובמוסדות בינלאומיים חשובים, לצד אמירות של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר ואחרים על משימת השיטוח וההשמדה של עזה ועל הצורך לא להותיר אבן על אבן, לגרש ולהרוג – מצעידה ממשלת ישראל שורה ארוכה של מפקדים ולוחמים לבית הדין הבינלאומי בהאג ולחקירות בינלאומיות אכזריות שעוד יגיעו (גם שרי ממשלה מסתכנים בצווי מעצר, אבל אני חס יותר על קורבנות אמירותיהם בצה"ל).
ולמה כל זה מרגיז ומתסכל? כי מנתניהו, שהיה כאן בעבר "מר ביטחון" ו"מר שלום" ו"מר כלכלה", נותר רק "מר הסברה". נתניהו יודע מצוין לבנות חומת מגן הסברתית, יודע לבנות ולתפעל קמיקזות של הסברה, יודע להפעיל רשתות ובוטים, יודע לנהל קמפיין בארץ ובעולם, יודע להתקרבן כשצריך ולהפעיל שופרות ומכונות משומנות היטב – אך הבעיה היא שהוא עושה את זה רק אישית לעצמו ולשרידותו. לו היה משקיע רק 20% מהזמן והמשאבים בתחום זה במדינת ישראל – מצבנו היה טוב יותר.
4. הראשון לזהות
השבוע, בכנס של הקונגרס היהודי העולמי בירושלים, שאל נשיא הקונגרס רונלד לאודר שישב באולם את שר החוץ גדעון סער, שהיה על הבמה, שאלה פשוטה: "אתה מודע ודאי לנזקים הכבדים שגורמים לישראל וליהדות העולם דבריו והצהרותיו של השר סמוטריץ' ברחבי העולם. שאלתי היא, מדוע ראש הממשלה נתניהו, אף על פי שהוא יכול, לא דורש ממנו להפסיק לעשות זאת?".
צירי הקונגרס הריעו לשאלה, וסער השיב: "אדוני הנשיא, רשמתי לפניי את שאלתך". אפילו לא השיב את המינימום ההסברתי המתבקש (גם אם איננו מדויק) - "עמדותיו של השר סמוטריץ' אינן עמדותיה של ממשלת ישראל". אני מכיר את לאודר שנים רבות, ובשנים האחרונות אף יצא לי לשמש כיועץ שלו. מדובר בציוני נלהב ו"בן־גוריוניסט" מושבע, "חייל ללא מדים" של מדינת ישראל, שפעל למענה שנים רבות, ועודנו פועל ברחבי העולם ובמזרח התיכון לגיוס תמיכה בישראל, למאבק באנטישמיות ולשימור החינוך היהודי בתפוצות.
בשאלתו הקצרה ביטא לאודר דאגה גדולה ברחבי העולם היהודי מהאנטישמיות הגואה בעולם, מהסכנה ליהודים שגוברת בעקבות המלחמה המתמשכת בעזה, ומהתבטאויות גזעניות, פאשיסטיות ומשיחיות של שרים בממשלה.
פעם, לפני שנים, לאודר היה מתיישב אצל נתניהו בלשכה ומשכנע אותו להעמיד את סמוטריץ' במקום. הם היו חברים קרובים מאוד, ולאודר היה מפטרוניו של נתניהו עוד מימיו באו"ם ועד לשבתו בכס ראש ממשלת ישראל. כיום הם בנתק מוחלט. נדמה לי אפילו שהייתי עד לרגעים שבהם נוצר הנתק הזה: זה קרה בשנת 2011 בניו יורק, השתתפתי בארוחת צהריים אינטימית בהזמנת לאודר במסעדת פור סיזנס היוקרתית והמיתולוגית (זכרה לברכה).
בראשית הפגישה, ועד שיגיע הסלמון המעושן, שאל אותי לאודר, שהיה אז מבעליו של ערוץ 10, כיצד לדעתי כאיש מקצוע עליו לנהוג בדרישת ראש הממשלה לגנוז את התחקיר של רביב דרוקר על "ביבי טורס", שעמד להיות משודר באותו השבוע. עניתי לו שהתערבות שלו תהיה חמורה, לא תמנע את הקרנת התחקיר, אלא תביא לצפייה נרחבת יותר, שהוא יאבד את אמון המערכת, ואפילו יגרום נזק גדול יותר לנתניהו.
לאודר מיהר להסכים איתי וביקש שאתקשר מיד ללשכת נתניהו ולומר שם למי שצריך שאני יושב עם לאודר, שהוא התייעץ איתי, ושזוהי דעתי המקצועית. עשיתי זאת מיד (על חשבון המנה הראשונה), והאיש הבכיר מצידו השני של הקו הסביר לי: "תגיד למר לאודר שהאירוע הזה גדול עליי, גדול עליו, גדול עליך, ואפילו גדול על נתניהו עצמו. זה אבוד. זה או ביטול התחקיר, או המשך החברות עם לאודר". כידוע, לאודר לא התערב, התחקיר שודר, והנתק נמשך שנים, כשלאודר עזב את הערוץ לפני שנים ארוכות.
השבוע בירושלים זכה לאודר ב"עיטור הנשיא" – אות הכבוד הגבוה ביותר של ישראל – שהוענק לו על ידי נשיא המדינה יצחק הרצוג, ובתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת רייכמן בהרצליה. מדינת ישראל, כך מסתבר, יודעת עדיין לתת כבוד ויקר למי שראוי ומגיע לו, למרות נתניהו וחשבונותיו האישיים. אני מאחל לרונלד לאודר עוד שנים רבות של עשייה ציונית למען העם היהודי ולמען מדינת ישראל, ולכל אלה אנחנו זקוקים היום יותר מתמיד.
5. אור בקצה המנהרה
לא הכרתי את צאלה גז ז"ל, שנרצחה בשבוע שעבר בפיגוע ירי, ולא את משפחתה. אבל העמקתי דקות ארוכות בתמונתה בעיתון ובמאור פניה ובעיניה הטובות. קראתי עליה, על חיפוש האור והטוב, על המעשים הטובים שעשתה, ועל הרצח הנתעב של אישה צעירה וטובה שהייתה בדרכה להביא לעולם חיים חדשים, פרי בטנה. וכך, מול תמונתה הטובה במסגרת השחורה, החלטתי, נכנסתי לאוטו ונסעתי ליישוב ברוכין כדי לנחם את המשפחה ולחבק חיבוק חם ואמיץ את הבעל האלמן חננאל.
בכניסה לבית האבלים ניצבות על השולחן תמונות של צאלה ז"ל, של ילדיה וגם כמה אמירות שלה, ומתוכן אביא לכם כמה משפטים שנגעו בי, ונדמה לי שזוהי צוואתה: "אני מרגישה שמה שאנחנו צריכים עכשיו, זה להקיף את עצמנו באור, לחשוב דברים טובים, להתמלא בתקווה, להיות ליד אנשים שמעצימים אותנו ורואים את האור שבנו, כי תכלס, כולנו אור בעולם הזה, או לפחות כולנו יכולים להיות, זה טמון בנו. אני עובדת עם אנשים דרך מסכתות של כאב עצום, אבל המטרה היא לא להיות בחושך, המטרה היא לעבור שם כדי להגיע לאור, לעבור במנהרה כואבת וחשוכה שבקצה שלה יש אור".
במשך דקות ארוכות חיבקתי את חננאל, שלא הכרתי, איחלתי לו שיעמוד לו הכוח להמשיך לחיות ולגדל את ילדיו, לבנות ולהיבנות. אמרתי לו שגם אם אנחנו חלוקים, אנחנו אחים, ושכל עם ישראל כואב את כאבו. בדרך חזרה נזכרתי באין־ספור הפעמים שבהן כתבתי למפקדים ולראשי מדינה את המשפט בנאום "באתי לחזק ויצאתי מחוזק", והבנתי שוב שזו אמת ולא מליצה. יהי זכרה ברוך.
6. פה גדול ולב גדול
במשך ארבע שנותיי כדובר צה"ל הקשה עליי הרמטכ"ל גבי אשכנזי באישורי ראיונות ליאיר גולן – מפקד פיקוד העורף ובהמשך מפקד פיקוד הצפון. "זה על מנת לשמור עליו מפניו, יש לו אמירות פזיזות, הוא עלול להסתבך", הסביר לי אשכנזי. פעם אחת או פעמיים כשלחצתי והוא אישר, הוא התנה זאת בהכנה ובפיקוח צמוד.
שלא תתבלבלו לרגע. אני סבור, והתבטאתי גם, שיאיר גולן שגה בניסוח וכיוון את האש לא לכתובת המדויקת. ועדיין, אצלי הוא מתויג בצד של הטובים, הערכיים, הישרים וההגונים – ואני שמח שהוא בחיינו הציבוריים, שהוא מוביל תנועה ומפלגה, ושהוא מקבל אמון בציבור על רקע העובדה שהוא לא "מתחפש" למרכז, לא מכבס מונחים, לא מבקש למצוא חן, לא קורץ לחרדים ולקיצונים. יש לו תעודת זהות פוליטית חדה וברורה וסיעה פעילה ומעורבת.
גולן התייחס בדבריו בריאיון למלחמה שנויה במחלוקת בעזה, לממשלה של קיצונים, ששולחים את צה"ל להסתובב סביב הזנב של עצמו, שלא מגדירים יעדים ברורים, שאין תכלית אסטרטגית ולא רגל מדינית משלימה. הוא התייחס למלחמה מתמשכת שגורמת לנזקים כבדים לישראל ברחבי העולם, לצונאמי מדיני ולפספוס של "רכבת ההזדמנויות" שמוביל נשיא ארה"ב.
יאיר גולן הוא מהטובים והראויים, עם לשון מהירה וחסרת זהירות, אבל הוא צה"ל יותר מכל אחד מאיתנו, הוא וחמשת בניו. בטח יותר מכל אלה שקפצו עליו. יאיר גולן שגה באמירה ותיקן, ועל זה נאמר: "חכמים, היזהרו בדבריכם, ומנהיגי ציבור שבעתיים".
7. העיר שפונתה לה יחדיו
ראש עיריית קריית שמונה, איש הליכוד אביחי שטרן, עצוב. בחודש מרץ האחרון הוא ניצח בבחירות בעירו וגבר על מועמדם של נתניהו ושל כל שרי הליכוד שעלו לקריית שמונה כדי לתמוך באלי זפרני, חביבה של אשת ראש הממשלה. הוא ניצח, אבל הוא קצת עצוב. כשאני שואל אותו מדוע, הוא משיב לי שהממשלה מתנכלת לו ולתושבי עירו ושהוא מרגיש נענש על הניצחון. שיקום קריית שמונה בתחומים השונים מתעכב לעומת אזורים אחרים בצפון, כי השרים ונציגיהם מרגישים שזה מה שמצופה מהם, ויש רק חריגים מעטים.
אביחי שטרן עצוב אבל לא מיואש, כי הוא מנהיג. תושבי עירו חוזרים אט־אט לעיר האהובה שלהם, הורים לתלמידים וזוגות צעירים עדיין מתמהמהים, מי בגלל שנת הלימודים ומי מסיבות אחרות, אבל לקריית שמונה יש עתיד גדול.
שוחחתי השבוע גם עם איתן דוידי, יו"ר היישוב מרגליות. גם הוא רותח על הממשלה. "נתנו לי 2 מיליון שקל לשיקום מרגליות, זה הכל", הוא טוען. כשאני שואל אותו איפה מנהלת השיקום, הוא עונה לי, "השר זאב אלקין בא לצפון לשקם את מעמדו בליכוד ופחות את הצפון".
ואני הבטתי בשטרן והקשבתי לדוידי, ולשניהם הבטחתי שאנחנו עוד נראה את הימים האחרים.
8. בין עקבים לפירות
שקלתי לסיים את הטור הזה בהשפעת המלחמה על האופנה הישראלית, לאחר שקראתי שמנכ"ל חברת הנעליים הישראלית טבע נאות סיפר שנשים לא קונות נעלי עקב בגלל הצורך לרוץ למקלט, אבל אני מעדיף לסיים אותו עם טוביה החקלאי מבת שלמה. טוביה (טבי) פנחס הוא גיסי, והוא מגדל בזיעת אפיים את השסק הכי טוב והכי טעים בארץ. השבוע סיפר לי שהוא מוכר את הפרי ב־9 שקלים לק"ג, ובחלק מהחנויות מוכרים אותו לצרכנים ב־60 שקל! ועכשיו לך תכתוב שנהיה טובים וראויים. אבל נהיה. שבת שלום.