תעצרו לרגע מהמחשבות על הניצחון המוחלט שלא מגיע ומצווי מילואים שכן, מאמרות השפר של חברי הכנסת על שטיפת המוח של חטופים ששבו ואזהרות ראשי מערכת הביטחון. האישה הזו ישבה בתחנת הדלק של כפר עזה שורצת המחבלים יום אחרי 7 באוקטובר, ממתינה יחד עם חבריה לכל אלו שנעלמו, פוקחת עיניים לעבר כל רכב שמגיע, ובו־זמנית מפחדת ממה שעלול לצאת ממנו.
תמר התעוררה יחד עם בעלה בבוקר השבעה באוקטובר, והם מיהרו אל המרחב המוגן, שהיה כל כך רחוק מהגדרתו. בעת שהם מסתתרים מעבר לדלת הכבדה, טבחו מחבלי חמאס בבנה אביב, באשתו לבנת ובשלושת ילדיהם רותם, יונתן ויפתח, שהיו מחובקים עם אביהם באותם רגעי אימה.
תמר קוץ אינה הראשונה שמסיימת את חייה משיברון לב וגם לא האחרונה. אלו הם החיים, על הצער הגדול שיש בהם, אבל חלוצה ישראלית לא אמורה למות משיברון לב בשנת ה־77 לעצמאות המדינה. ליבה של תמר הפסיק לפעום, השיברון הוא של כולנו. המילים הללו מוקדשות לאישה שלא הכרתי באופן אישי. הרגע הזה אולי נבלע בתוך המון חדשות על התקדמות או מבוי סתום במו"מ, על תקיפה דרמטית שטרם ביצענו, או מבצע נועז שכמוהו עשינו רבים מאוד.
לפעמים צריך לעצור לרגע מכל השטף האינסופי ולנסות לדמיין מה עובר על מקימת קיבוץ שהולכת לישון בכל לילה ורואה לנגד עיניה את נכדיה מחבקים את הוריהם, וכולם ירויים, שוכבים בתוך שלולית של דם ללא רוח חיים. ומה יכולה לעשות הסבתא שכבר ראתה הכל, כמעט. הלב נשבר, ביום שלישי הוא נקבר, ושיברון הלב הזה כדאי שייגע בכולנו. הצער הורג, והיגון מטיל נכות בלתי נראית כמו צל שקוף.
שיברון הלב לא מונע מוועדות הכנסת לקצץ בתקציבי הרווחה והטיפול, בשנה שבה נשבור את שיאי המשתמשים והנזקקים. היגון והסבל העמוק לא מוותרים לשורדי מסיבת הנובה לכתת רגליים כדי להשיג מעט הכרה, ובוודאי שלא עוזרים להוריד את מספר המתאבדים שובר השיאים בצה"ל. מסתבר ששיברון לב אינו תוכנית עבודה, אבל מינוי הדיינים בהחלט כן. הלומי קרב אינם אוכלוסייה ייחודית, אבל לומדי התורה בהחלט. כי שיברון לב הוא פרטי, הוא מוצנע, ואיש לא מתגאה בו. אין לו טוויטר או חברת כנסת צווחנית, ואיש לא עושה לו לובי.
אפשר לשנות
שיברון לב אמיתי הורג, וכדאי שלא נמשיך כרגיל, כי תחושת חוסר האונים מכרסמת כל חלקה טובה. היא האנטיתזה למדינה עצמאית מתוקנת, זו שאנו מדמיינים בכל בוקר לפני שאנו עוצמים את עינינו בלילה, למי שמצליח. אין כיפת ברזל או שרביט קסמים שיגנו מפני שיברון לב, נותרה רק מדינה שחדלה להשקיע את המיטב והמרב כדי לסתום את הסדקים ולמנוע את אותם השברים, כך שכולנו נוכל להמשיך לבנות, ופשוט לחיות.
אפשר לשנות, וכולנו חייבים לתרום משהו. להקשיב, להרים טלפון ולשאול מה נשמע, לדפוק בדלת ולהציץ אל מעבר לכתף השמוטה, לתוך העיניים הכבויות – ופשוט להיות שם בשבילם. לצלצל לעמותה אחת ולהתנדב, ללכת למקומות הפחות נוחים, לא לברוח, להיות. לדבר ולהביט סביב, כי החיים לא יחזרו למסלולם אם נדחיק. הנורמליות לא תפרוץ אם נסתגר בתוך עצמנו, גם כשטוב וגם כשרגוע יחסית.
התרעות פיקוד העורף