אנחנו חווים דז'ה־וו. נכשלים בסגירת עסקה, מבצעים פעולות צבאיות בעזה, שמייצרות עוד קמפיין הרעבה מטעם האו"ם, גינויים מידידותינו ואיומים בחרמות. הרי כל אלה היו צפויים. מה הפתיע אותנו בכך שכל מה שקרה בסבבי הלחימה הקודמים קרה עכשיו שוב? מדוע מדינת ישראל לא נערכה מבחינה תודעתית, אם ידעה שתידרש לעוד סבב לחימה?
ברקע, גם מי שתומך בנו כבר לא ממש מבין איך אפשר לתמוך בנו. פירס מורגן, עיתונאי בריטי מוביל, שצידד בנו בעקביות אחרי 7 באוקטובר, התהפך עלינו השבוע אחרי ששמע את מסיבת העיתונאים של בצלאל סמוטריץ'. ממשל טראמפ אומנם לא הפנה לנו עורף, אבל המוזיקה מכיוונו היא כבר לא אותה המוזיקה.
קטאר בחרה ברפובליקנים
ברור שיאיר גולן גרם לנזק הסברתי, אבל גם בלי גולן, חלק ניכר מהעולם מתקשה מאוד להבין את המהלכים הישראליים. בעיה אחת היא קמפיינים אנטי־ישראליים פרוצים לכל עבר ברשתות החברתיות, שישראל כמעצמת סייבר לא נותנת להם מענה. בעיה אחרת היא מידע מוטה וחלקי שמופץ על ידי כלי תקשורת דוגמת BBC וה"ניו יורק טיימס", שמחזרים אחרי קהלים מוסלמיים ופרוגרסיביים, ומייצרים עבורם את החדשות שהם רוצים לצרוך.
לצידן ישנו גורם משמעותי נוסף שאסור להקל בו ראש - הטמטום הפוליטי המקומי. לא רק שהמצב אינו מטופל על ידי הסברה מספיק רצינית ועקבית, הוא מתודלק כל הזמן על ידי אמירות הקואליציה.
ברור לכל בר דעת שיאיר גולן היה צריך לנסח את דבריו בצורה קצת יותר חכמה, ולא להגיד שהמדינה "הורגת תינוקות כתחביב". אבל אמירתו הנמהרת היא טיפה קטנה בים האמירות של חברי ממשלה, שהן אלה שיוצרות את התדמית שקשה לעולם להזדהות איתה, וחלק ניכר מהן גם מצוטטות בכתב התביעה נגדנו בהאג.
הנה קומץ מתוך אין־ספור קשקושים פומביים של שרים, חברי קואליציה ודובריהם: עזה צריכה להימחק. כל תינוק בעזה הוא האויב. צריך השמדה מוחלטת. לנפץ, לשרוף, להתאכזר, למחוץ, להשמיד. להפציץ בלי הבחנה, לא להבחין בין מעורבים לבלתי מעורבים. כולם כבר התרגלו שאפשר להרוג מאה עזתים בלילה אחד במלחמה, וזה לא מעניין אף אחד בעולם. זו נכבת עזה.
הציטוטים האלו הפכו כל כך שגורים, שכישראלים אנחנו כבר בקושי שמים אליהם לב. אבל איך אפשר לפנטז על תמיכה עולמית כשבממשלה מדברים ככה? למה אי אפשר להגיד שאנחנו לא רוצים לפגוע בחפים מפשע ובילדים? באמת תודה רבה ליאיר גולן, איזה כיף שהשבוע היה את מי להאשים.
המדינה שבדרך
במקום לתקשר באופן אותנטי את צדקת הדרך של ישראל, חברי הממשלה משתמשים לרעה בצדקת הדרך של ישראל, כדי לתרץ את התנהלותם הכושלת. גם כשאתה צודק, אתה צריך להביא בחשבון את המשאבים שעומדים לרשותך ולדעת לנהל אותם כדי לפתור בעיות. הרי הממשלה אחראית להחלטותיה, ולכל החלטה יש מחיר.
היא החליטה לסרב לתחליף אזרחי לחמאס, ולהמשיך לכתוש את עזה בלי להתמודד עם ההסברה, ועכשיו מתרעמת שיש לזה מחיר. היא אחראית לזניחת ה"יחד ננצח" לטובת דינמיקה של פילוג וחזרה לחקיקה שנויה במחלוקת, ומתרעמת כשאווירת המריבות הפומביות מזיקה להסברה.
היא אחראית להחלטה להיאחז בשלטון על אף האסון, ולהיתלות במפלגות חרדיות ובקיצוניים עם פה גדול. לכל החלטה כזו יש מחיר, ומנהל טוב צריך לדעת מראש מה יהיה המחיר להחלטותיו. היא אחראית להחלטה להמשיך את הלחימה, על אף רצון רוב הציבור לסיים אותה עם עסקת חטופים.
מי שבוחר לנהל את ישראל כשדה קרב פנימי תוך שהוא בוחר במקביל גם לנהל מלחמה חיצונית בלתי נגמרת, שלא יתפלא כשהדברים לא הולכים חלק. המצב שלנו בזירה הבינלאומית הוא תוצאה של החלטות שקיבלה הממשלה, שחשבה שהיא יכולה לערבב את כולם גם בתוך ישראל וגם מחוצה לה, ולג'נגל את כל הכדורים.
אז האם זה באמת מפליא שישראל לא מצליחה להסביר את מעשיה לעולם? מה בעצם עושה ישראל כדי להסביר את מעשיה? במה, לדוגמה, סייעה השבוע התגובה של משרד החוץ לבריטניה, על כך ש"המנדט הבריטי נגמר לפני77 שנה"? האם זה מה שיעצור את ההכרה במדינה פלסטינית או יחזיר את הסכמי הסחר?
התרעות פיקוד העורף