הודעתו של בנימין נתניהו על מינוי האלוף דוד זיני לראש השב"כ, יממה לאחר פסיקת בג"ץ בנושא והודעתה הנגזרת של היועצת המשפטית לפיה הוא לא יכול למנות ראש שירות חדש בשלב הזה, היא מעשה של טירוף.
נתניהו יודע שעצם העובדה שדיבר עם חבר בפורום מטכ"ל, אלוף על מדים, מאחורי גבו של הרמטכ"ל, והודיע על מינויו לתפקיד ראש השב"כ, היא פגיעה ישירה בליבת הממלכתיות וסדרי הממשל והשלטון בישראל. הוא מפר בריש גלי, בבוטות וכמעט בגאווה את פסיקת בית המשפט, הוא ממנה לתפקיד הרגיש ביותר בדמוקרטיה הישראלית אדם חסר נסיון לא שייך, לא מנוסה, החביב בעיקר על רעייתו ואחיו הוא יד ימינו של אחד ממיטיביו הראשיים (סיימון פאליק). נתניהו עושה את כל זה כי הוא רוצה מלחמה. לא מלחמה בעזה, מול חמאס. את זה הוא כבר קיבל. מלחמה כאן. בירושלים. בתל אביב. בתוך מדינת ישראל. מלחמה בתוכנו.
האגדה הרומאית מספרת שבעת שפרצה ברומי השריפה הגדולה, שבערה שבועות ארוכים, עמד הקיסר נירון על אחת הגבעות הצופות על בירתו וניגן בלירה (כלי מיתרים קטן). לאגדה הזו אין שום ביסוס מדעי אבל היא מוכרת לכולנו. עכשיו אנו צופים בשריפה כאן אצלנו. שריפתה של הדמוקרטיה הישראלית. בניגוד לקיסר, נתניהו הוא זה שהצית את השריפה. ובניגוד לנירון, אנחנו לא זקוקים לראיות שיוכיחו שנתניהו חוגג את השריפה הזו. הוא עושה את זה מולנו. בגלוי.
זו הפעם השלישית שנתניהו מכשיל את האלוף דוד זיני. בפעם הראשונה זה קרה כשהוא ראיין אותו לתפקיד מזכירו הצבאי. לאחר הראיון היה זה נתניהו עצמו שהחליט לא למנותו. הסיבה, כפי שמעידים מקורבי נתניהו, היתה "משיחיות יתר". נתניהו, זה ידוע, מחבב מאוד חובשי כיפה בסביבתו. הוא עצמו לא בעניין הזה של כיפה ושמירה על מצוות, אבל הוא מאמין שהסרוגים נאמנים יותר מהחילונים, בעיקר כשמדובר בו. אם זיני היה "יותר מדי דתי" אפילו בשביל נתניהו, נותר רק לדמיין במה מדובר.
הפעם השניה היתה כששמו של זיני הועלה כמועמד לרמטכ"לות אחרי פרישת הרצי הלוי. גם הפעם, על פי הפרסומים והמקורבים, המועמדות היתה בעיקר מטעמה של הגברת נתניהו. אחיו של זיני, שמואל, הוא יד ימינו של סיימון פאליק, מיטיבה הגדול של המשפחה. המילצ'ן של דורנו, שהחליף בזמנו את לאודר, שהיה המילצ'ן המקורי. בווילה של פאליק בירושלים מצאה הגברת מקלט בימים הראשונים אחרי טבח ה-7 באוקטובר, כשהיה מסוכן להסתובב ברחובות. כך לפחות לשיטתה.
הפעם השלישית היא עכשיו. נתניהו יודע שהסיכוי שהמינוי הזה לא ייפסל בבג"ץ אפסי. זה עתה נפסק שהוא בניגוד עניינים. חקירת קטארגייט בעיצומה. אם נוסיף על כל זה את העובדה שזיני אינו איש שב"כ, אינו ערביסט, ונחבר לכאן את שאר הפרטים הידועים (הקשר לפאליק, המו"מ עם אלוף בצה"ל מאחורי גבו של הרמטכ"ל והזעזוע הכללי של כל הצמרת הבטחונית מהמינוי), נקבל מהלך שגובל בטירוף. האם זה טירוף מלאכותי או טבעי? נמתין בסבלנות כדי לגלות.
אתמול בערב, כשנודע דבר המינוי, לקתה המערכת כולה בתדהמה. אני יודע ש"תדהמה" הפכה למילה מקובלת, קלישאתית. אבל התדהמה שנחתה על מערכת הבטחון לכל זרועותיה, מקיר לקיר, כשדבר המינוי נודע, לא דומה לשום דבר אחר שראיתי בעבר.
אלופים מכהנים, אלופים משוחררים, בכירי מערכת הבטחון, בשירות ואחריו, אנשי שב"כ, אנשי מוסד, בעלי תפקידים בכירים. חלק מהם שיגרו מסרוני חרדה אמיתיים. דיברו על מלחמת אחים בשער. על שריפה משתוללת. על אובדן עצות כללי מול מה שנתפס בידי רבים כל כך כגילוי מצמרר של טירוף. ולא, אני לא מגזים. גם אנשים מאופקים, ששומרים על פרופיל נמוך, שמבקרים בזהירות ובטון מדוד, איבדו את זה. "הוא הולך על מלחמה, מלחמה בתוכנו", כתב לי אחד מהם, בכיר במיוחד. "בפעם הראשונה אי פעם, אני חרד חרדה אמיתית לעתידנו כעם אחד", הוסיף.
שירות הבטחון הכללי הוא הארגון הרגיש ביותר בישראל. גם המוסד הוא ארגון חשאי שמפעיל אמצעים חשאיים, אבל המוסד פועל רק מחוץ לגבולות המדינה. השב"כ פועל בתוך המדינה. יש לו עוצמות אדירות, חסויות, השמורות רק להגנה על בטחון המדינה, סיכול טרור וחתרנות, הגנה על הדמוקרטיה. כבר הוכח, מעל כל צל של ספק, שבנימין נתניהו ניסה לרתום את היכולות הללו לצרכיו האישיים והפוליטיים. שלושה ראשי שב"כ, שניים מהם מונו על ידי נתניהו עצמו, העידו על כך. בימים רגילים, אין צורך בעדויות תומכות (למרות שיש גם אין ספור עדויות תומכות). ועדיין, יש בציבור כאלה שלא מבינים את האיום. את הסכנה. את הצמרמורת.
האלוף זיני אינו עוכר ישראל. הוא פטריוט ישראלי ציוני שתרם עשרות שנים לבטחוננו בשדות הקרב השונים. אבל העובדה שהסכים לקחת חלק במזימה שנערכה כולה מאחורי גבו של מפקדו הישיר, הרמטכ"ל, בניגוד מוחלט לפקודות, אומרת דרשני. זיני היה צריך לדרוש מנתניהו תיאום עם הרמטכ"ל בטרם נכנס איתו למגעים על השב"כ. זיני יודע שראש ממשלה יכול ליצור קשר עם אלוף בצה"ל רק אחרי שהתקבל אישור מהרמטכ"ל.
מעל כל זה מרחפת חקירת קטארגייט. צילה של הפרשה הזו הופך את האירוע הנוכחי לאפל וזדוני במיוחד. החקירה נמצאת בעיצומה, בנקודה רגישה מאוד. אין ספק שנתניהו מודאג מאוד מהאפשרות שמקורבו הבכיר והקרוב ביותר, יונתן אוריך, עלול להישבר ולהתחיל לשתף פעולה עם חוקריו. אין לנתניהו אינטרס דחוף יותר משמירה על אוריך. זה כבר הוכח כשנתניהו החליט לקחת על עצמו את ההדלפה הרגישה ביותר של אוריך ל"בילד". ונתניהו, כמו שכולנו יודעים, לא מרבה לקחת על עצמו דברים בהתנדבות.
החלפה מיידית של ראש השב"כ במקורב לנתניהו שבא מחוץ לארגון ונטול מחוייבות כלשהי למה שקרה עד עכשיו, היא מסר הרגעה ברור לאוריך. תחזיק מעמד. העזרה בדרך. רואים כבר את הסוף. כך, לפחות על פי החשד והנסיבות.
ויש משהו שעוד לא אמרנו: נתניהו יצר אתמול, בכוחות עצמו, את ההתנגשות החוקתית ממנה חששנו. הוא הולך בכל הכוח על הראש של בית המשפט. תיאורטית, אם המינוי ייפסל (כצפוי), יצטרך אלוף זיני להחליט מה הוא עושה. זה כבר לא דמיוני להעריך שנתניהו יורה לו להתעלם מהפסילה ולהכנס ללשכת ראש השב"כ ביי הוק אור ביי קרוק. במקרה הזה, מדובר בביי קרוק (crook). מה יעשה אז ראש השב"כ היוצא, רונן בר? האיש שנלחם עד עכשיו על השירות, בדיוק כדי שאירוע מהסוג הזה לא יגיע? אל תקנאו ברונן בר עכשיו. אל תקנאו במשרתי השב"כ.
בכיר (מאוד) לשעבר בשב"כ, כתב לי אתמול: "1. ברור שזה מינוי של הגברת. 2. זה מינוי לא מקצועי, לא ראוי, לא הגיוני. לאיש אין בדל של נסיון בעבודת שב"כ. 3. דבר אחד בטוח, סוגיית אבטחת משפחת נתניהו ובנו במיאמי, נפתרה סופית. השב"כ יאבטח אותם לנצח. 4. בגלל העובדה שהמינוי מופרך, זיני יהיה "חייב" את המינוי לנתניהו והחשש שיחשוש להיות "לעומתי" לראש הממשלה בסוגיות רגישות. 5. ראש שב"כ חייב להיות "לעומתי" לראש הממשלה בנושאים מקצועיים. בסוף, ראש הממשלה מחליט, אבל ראש שב"כ שלא אומר את דעתו ורוצה לרצות את הממנה שלו בנושאי בטחון, זו סכנה ברורה ומיידית לבטחון המדינה".
דעות דומות, חמורות הרבה יותר, נשמעו ביממה האחרונה מפיהם של קצינים בכירים רבים, בכל הזרועות והאגפים. הזעזוע היה בולט וניכר לעין. בפעם הראשונה מאז החלה ההפיכה המשטרית, זיהיתי חרדה אמיתית. לא לדמוקרטיה. לעצם הקיום שלנו כאן כעם אחד.
ואי אפשר בלי להזכיר שרונן בר, כמו נדב ארגמן ויורם כהן לפניו, סירב כמה פעמים לנסיונותיו של בנימין נתניהו להפעיל את האמצעים הדרקוניים של השב"כ נגד אזרחים ישראלים או מוסדות, בניגוד לחוק. האם דוד זיני ימשיך את הקו החיוני הזה? את השאלה הזו כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו. ובמקביל, על פי כמה עצות שכבר קיבלתי, להחליף את מספר הטלפון, לארגן תיק קטן עם לבנים וכלי רחצה ולהרהר על המדינה שהיתה כאן פעם. בגעגוע.
ים שקרים סוער
ישראלים הם עם עמוס ועסוק, שסובל מעודף עניין בחיים. אנחנו מגשימים בגדול את הקללה הסינית העתיקה ההיא ("שתחיו בזמנים מעניינים"), ומבלים את ימינו ולילותינו במרוץ חסר נשימה אחר המאורעות.
קשה למצוא כאן יום מקרי כלשהו שבו לא מתרחשת דרמה שתשפיע על הילדים שלנו, או סתם שערורייה, או פרשה, או פסיקה חשובה או, להבדיל, פיגוע. ועוד לא דיברנו על מלחמה שעוד מעט תחגוג שנתיים.
גם השבוע הזה היה דרמטי. היו בו פיגועים, הייתה בו חזרה של צה"ל לתמרון קרקעי בעזה, היו בו חיילים הרוגים, הייתה בו ראשיתו של צונאמי מדיני שהובטח כבר מזמן ומגיע עכשיו. הייתה בו גם פסיקה היסטורית של בג"ץ שאמורה לשמש שכפ"ץ הגנה ממלכתי על שירות הביטחון הכללי בפרט ועל מינויים רגישים בצמרת מערכות הביטחון החיוניות שלנו בכלל.
אבל לטור הזה אין ברירה. הוא יתמקד בדבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת העיתונאים הנדירה שלו השבוע. צריך לעסוק בזה, כי מדובר בהלך הרוח ובמצבו הנפשי של האיש שקובע את גורלנו - והדברים שאמר באותו מעמד הם עדות חיה, הוכחה חותכת וברורה לעובדה שהוא לא כשיר. לא כשיר להנהגה, לא כשיר לנהיגה, לא כשיר להכרעות או החלטות. לא כשיר לכלום.
מה מתרחש בנבכי נפשו המעוותת של האיש הזה, אפשר רק להעריך. צריך כאן אנשי מקצוע, צריך כאן בדיקות מקיפות, צריך כאן התבוננות עמוקה. יכול להיות שרק היסטוריונים, בעוד מאות שנים, יצליחו לנבור בתוך הריסות חיינו ולהגיע למסקנות משמעותיות. הבעיה היא שהתוצאות של מה שמתרחש בתוך הנפש ההיא, בלתי נסבלות. הן מתגשמות כאן ועכשיו.
האיש הזה מעולם לא נחשד באמירת אמת. לפעמים, בהיסח הדעת, הוא פולט דבר אמת כלשהו, אבל מדובר במקסם שווא. מכונת השקרים חוזרת לעצמה כמעט מיד, באופן אוטומטי. כל בדל אמת זמנית שמבצבץ מתוכה נשטף מיד בים השקרים הסוער שמסביב.
בנימין נתניהו הוא ממטרה של שקרים, תותח וולקן של כזבים הנורים לעבר הסביבה כולה בקצב מטורף. האמירה "הוא משקר כמו שהוא נושם" אינה מדויקת כי אם הוא היה נושם בקצב כזה, ריאותיו היו מתפוצצות.
האם הוא מאמין לשקריו? האם הוא שווה נפש לכזביו? האם העובדה שהוא בורא מציאות אלטרנטיבית לזו שהמיט על נתיניו, במו ידיו, היא אירוע מתוכנן ומוקפד, או שמא הוא עצמו חי בתוך ההזיה הזו, מאמין בה, מטפח ומפיץ אותה עד שתהפוך לנחלת הכלל?
בואו נפתח עם מה שהוא אמר על קיבוץ עין השלושה: "יש, נדמה לי, יישוב אחד, עין השלושה, שלא קיבל את הדירקטיבה. יודעים מה קרה שם? כלום", אמר נתניהו. ואני שאלתי את עצמי אם האיש הזה הושחת עד כדי כך שנועה גלזברג, סילביה מרנסקי ומרסל טליה, לא נחשבות בעיניו.
האם הרבש"ץ האמיץ, רס"ן רמי נגבי, לא נספר בעיניו. עין השלושה ספג ארבעה נרצחים ביום ההוא. אוכלוסיית הקיבוץ ערב הטבח הייתה, על פי ויקיפדיה, 399 תושבים. כלומר, אחוז אחד מתושבי הקיבוץ (הקסום) הזה נרצח. במושגים של מדינת ישראל, מדובר במאה אלף נרצחים.
במושגים של בנימין נתניהו, זה "כלום". זה מזכיר לי את עדותו של נתניהו בפרשת קטארגייט, העדות שכפי שנחשף כאן הוקרנה בפני אלי פלדשטיין. ספר לנו על פלדשטיין, שאלו החוקרים את נתניהו והוא, בלי להתבלבל, אף שזמן קצר קודם צילם סרטון מרגש שבו הוא חולק לפלדשטיין כבוד השמור רק לחסידי אומות עולם, אמר "אלי פלדשטיין הוא כלום".
ככה זה אצלו. רגע אחד אתה חזות הכל, וברגע הבא, כשאין בך צורך, אתה כלום. במקרה של עין השלושה מדובר, כמובן, "רק" ברשלנות מצידו של נתניהו. קשה להאמין שאפילו הוא ישקר בנושא רגיש, כאוב וטראומטי כל כך. הוא בטח שמע בדל דיווח איפשהו ועל בסיסו הבין שבעין השלושה לא היו נפגעים ומיד ניצל את זה לביסוס התזה שלו על "הדירקטיבה".
מי אשמים בטבח? ראשי הצבא, שהדירקטיבה שלהם בליל הטבח לכוחות הכוננות וכוחות צה"ל במרחב היא לא להתקרב לגדר כדי שלא ייווצר מצב של "מיסקלקולציה" שבמסגרתו חמאס יחשוש מתקיפה ישראלית וינחית תקיפת מנע וכך הצדדים ייגררו למלחמה בלי לרצות בכך.
אז הנה, זה מה שהיה להוכיח! נתניהו מסביר שבגלל תקלת קשר, בעין השלושה לא קיבלו את ההוראה הזו מאוגדת עזה, וזה מה שהציל אותם! כלומר, את רובם. כיתת הכוננות של הקיבוץ כן יצאה לעבר גדר הגבול ונערכה לקראת הנוח׳בות ולכן הצליחו לבלום את הפלישה ולא קרה להם "כלום", חוץ מארבעה נרצחים ועוד לא מעט פצועים.
בדרך הזו ניסה נתניהו למזער את אשמתו שלו. זה הכל עניין של פקודה לילית מהאוגדה. מי שהורה לכוחות ולכיתות הכוננות להוריד פרופיל, הוא האשם. אז למה נטפלים למסכן הזה, נתניהו? קורבן שכמותו.
שקט, קוראים
אז בואו נדבר על "הדירקטיבה". כאן קבור קבורת חמור אותו בדל של אמת שמבצבץ מדי פעם מתוך מכונת השקרים של נתניהו. אכן, זו הייתה הדירקטיבה. כך נהגו באוגדת עזה שנים ארוכות: נזהרים ממיסקלקולציה, מסתובבים על קצות האצבעות ליד הגדר, משתדלים לא להתפרש בצד השני כמי שמתכננים מתקפה או זוממים מזימה כדי שלא יובנו שלא כהלכה. אם חמאס יחשוש ממתקפה של צה"ל, הוא עלול לפתוח במתקפה מטעמו, וצה"ל ייאלץ להגיב, ואנחנו ניאלץ לגרור את העוטף כולו לעוד סבב, במקום לנוח וליהנות מהחיים.
קציני האוגדה היו יוצאים הביתה בלי נשק. האווירה הכללית הייתה של ספרייה עירונית שבה הכי חשוב לשמור על השקט כדי לא להפריע לריכוז של הנוכחים ולהמשך עיסוקם בקריאה שלווה של ספרי היסטוריה משעממים (בהם מתוארים מקרים אחרים של "דירקטיבות" דומות שהובילו לאסונות). ולא, לא מדובר רק באוגדת עזה. כל שאר האוגדות של צה"ל רבצו ונרקבו בתוך אותה הדירקטיבה.
נישאר בעזה: החריג היחיד לדירקטיבה הזו היה בעת "צעדות השיבה" שהוביל חמאס על הגדר, שבמסגרתן היה קיים חשש שהמונים עזתים יפרצו את המכשול ויסתערו לכיוון הקיבוצים והיישובים בסביבה. בתרחישים שתרגל אז צה"ל דובר על טבח הכרחי שיתרחש במקרה כזה.
הטבח אמור היה להיות בעזתים, שלא ישאירו לצה"ל ברירה אלא לירות אש תופת חיה מכל הכלים אשר ברשותו (כולל מטוסים ומסוקים) לתוך המון מסתער, כדי לבלום קטסטרופה. האירוע הזה נבלם על ידי צה"ל, בראשותו של גדי איזנקוט, באמצעים "חכמים" שלא הותירו מקום לדמיון, לספק או למיסקלקולציה: צלפים רבים על הסוללות שמול הגדר, אמצעי איסוף, חוזי ותצפית, כוחות מעובים וירי חי ומדויק.
בסיומה של התקופה ההיא נספרו למעלה מ־300 הרוגים עזתים על הגדר ולמעלה מ־30 אלף פצועים, כמעט כולם פצועי ירי וקטועי גפיים. אף עזתי לא חדר לישראל.
מכונת הרעל הביביסטית, שאליה חוברים מדי פעם גם "פרשנים" או "שרים" או "חברי כנסת", מייחסת לבג"ץ התערבות באירוע הזה. פרשי הפייק ובלדריו טוענים שבג"ץ אז צמצם את הוראות הפתיחה באש על הגדר של חיילי צה"ל וזרע את הזרעים לאסון השבעה באוקטובר. על פי תיאוריית הקונספירציה הפיקטיבית הזו, אלה היו הזרעים שגרמו לצה"ל להתרחק מהגדר ולא לבלום את הפלישה בשבעה באוקטובר.
שקר, כמובן. אכן, הייתה עתירה לבג"ץ בעניין הוראות הפתיחה באש סביב צעדות השיבה. בג"ץ סירב אפילו לעיין בהוראות, דחה את העתירה דחייה מוחלטת ובפסיקתו אישר את מדיניות הפתיחה באש שגיבש אז הרמטכ"ל גדי איזנקוט. לא רק שבג"ץ לא התערב, בג"ץ בעצם הכשיר, באי־התערבותו, את ההחמרה במדיניות הפתיחה באש אל מול הסכנה הממשית שהייתה קיימת אז.
אבל זה היה, כאמור, חריג. ביומיום הכללי בעוטף עזה, שהלך והתבסס מאז מבצע עופרת יצוקה ב־2009, הדירקטיבה הייתה להתחמק מעימות, להתרחק מחיכוך, לא לעורר חשד, לא ליצור אי־הבנה שעלולה לגרום, חלילה, להתלקחות.
אותה דירקטיבה הייתה נחלתן של שאר האוגדות בצה"ל. בגבול הצפוני היא הייתה אפילו נוקשה יותר מאשר בגבול הדרומי. צה"ל הוריד פרופיל, ירד מגמה אחת אחורה מהגדר, הפקיר אותה לידי חיזבאללה. למה? כי היה חשש ממיסקלקולציה. למה לנו להיגרר שוב למלחמת לבנון השלישית, כפי שאהוד אולמרט נגרר למלחמת לבנון השנייה? הרי מה בסך הכל קרה במלחמת לבנון השנייה? חיזבאללה תקף סיור של צה"ל.
פיגוע. נכון, נהרגו שני לוחמים ושניים נוספים נחטפו, אבל במלחמה שנפתחה בעקבות המקרה הזה, בדירקטיבה של אולמרט, נהרגו הרבה יותר לוחמים, לא? אז מה יצא לנו?
ולכן, בואו נשמור על השקט. הצימרים בגליל מלאים. השקט מסמא עיניים. לחיזבאללה יש מאות אלפי טילים ורקטות, בשביל מה אנחנו צריכים את הגיהינום הזה עכשיו? שיסתובבו על הגדר כמה שהם רוצים. כלב נובח לא נושך, כידוע.
ככל שה"דירקטיבה" הזו הלכה והשתרשה בשטח, כך גבר הריקבון. הגיעו הדברים לידי כך שהתעוררנו בוקר אחד ומצאנו בצד שלנו שלושה אוהלים שהקים חיזבאללה באישון ליל ובתוכם מחבלים חמושים. חוזר שנית: בתוך שטחה הריבוני של ישראל הקים חיזבאללה במהלך הלילה מאחזים צבאיים משלו.
מה עשינו? כלום. הייתה דירקטיבה. למה להדליק עכשיו את כל המזרח התיכון בשביל אוהלים? ננשום רגע, ניקח אוויר, נשב, נדבר, נפעיל לחץ מדיני, נטכס עצה. אחר כך שיגר נסראללה מחבל שחדר ארצה, הגיע לצומת מגידו והניח שם מטען עוצמתי מסוג כלימגור.
זה היה אמור להיות פיגוע המוני רב־עוצמה. רק נס מנע את הקטל הנרחב שיכול היה המטען ההוא לגרום. ובאותה תקופה עמד חיזבאללה גם מאחורי פיצוץ מטען חבלה בפארק הירקון, על מסלול האופניים הקבוע באותו בוקר של שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון.
מה עשתה ישראל אל מול כל האירועים האלה, חסרי תקדים בתעוזתם, אירועים שהעידו על קריסתה הסופית של ההרתעה שהשיג אהוד אולמרט במלחמת לבנון השנייה? התשובה: כלום.
זו הייתה, אכן, הדירקטיבה. בתרגום לעברית, דירקטיבה היא בעצם הוראה. זו ההוראה שקיבלו הכוחות לאורך שבועות, חודשים, שנים ארוכות. כשזו הוראה קבועה, זה הופך להתנהגות. זה הופך למנטליות. זה הופך להלך רוח. וזה בדיוק היה המצב ערב השבעה באוקטובר.
עכשיו, מה שנשאר לנו לבדוק זה מי נתן את ההוראה. מי אחראי על הדירקטיבה הזו? מי גרם לצה"ל להירקב בתוכה? מי הביא איתו את התבוסתנות הזו, שמתירה לאויבינו להרים את ראשם ולבנות לנו מפלצות טרור צבאיות על הגדר, תוך שאנחנו מרכינים ראש, מתכנסים בתוך עצמנו, מורידים פרופיל ומשתדלים להיראות שוחרי שלום. זוכרים מי?
לא צריך זיכרון משוכלל כדי לזכור. האיש הזה, התבוסתן, הפחדן, הרופס, מכהן כראש ממשלת ישראל כבר למעלה מ־17 שנה. הרבה־הרבה יותר מכל קודמיו. הוא זה שהנחיל את המורשת הזו. רוח המפקד שלו היא שבראה את הדירקטיבה. צה"ל כפוף למרותה של הממשלה, באמצעות הקבינט. סקירה היסטורית קצרה של כל שנותיו של נתניהו, עד הטבח, מעלה ממצאים ברורים: בכל פעם שהתגרו בנו, שתקפו אותנו, שקמו עלינו, הוא עשה בדיוק את אותו הדבר: נאם, איים, הזהיר והתקפל.
כל המבצעים בעזה היו מבצעי תבוסה. בלי פעולה קרקעית, בלי כניסה לעזה, בלי הכרעת חמאס. בצפון, אותו דבר, רק חמור הרבה יותר. וגם לפני 2009, בקדנציה הראשונה שלו בשנות ה־90, זה היה דפוס ההתנהגות. זה היה החזון. כשפרצו מהומות אחרי פתיחת מנהרת הכותל, הוא מיהר להתקפל ורץ לוושינגטון לחבק את ערפאת. במקום לחתור למגע, כפי שאמור לעשות מנהיג ימין אמיתי, האיש הזה חתר כל חייו לבריחה.
כשזה המצב וזו האווירה לאורך כל כך הרבה שנים, זה מחלחל למטה. לדרגים הצבאיים. זה הופך להיות דפוס ההתנהגות הקבוע. האינסטינקט הטבעי. ולכן, בסופו של התהליך, אתה מגלה צבא שהדבר הכי חשוב לו זה למנוע מיסקלקולציה. רק במקום השני ניצבת המטרה העיקרית שלו, שזה להגן על אזרחי מדינת ישראל.
ולכן, זו הדירקטיבה וכולה שייכת רק לאדם אחד. בנימין נתניהו. ולכן, הוא מתנגד לוועדת חקירה ממלכתית. הרי בסוף כל דיון עם ראשי הצבא או זרועות הביטחון מופיעה אותה דירקטיבה של "הדרג המדיני": להמשיך את מדיניות ההכלה, הדה־אסקלציה, ההיזהרות ממיסקלקולציה, השימוש ב"מקלות וגזרים", השמירה על היחסים הטובים עם קטאר, כדי שלא ייפסק, חלילה, זרם הכסף הקטארי.
זוהי דירקטיבה של תבוסה שרשומה כולה, מאה אחוזים ממנה, על שמו של מחריב המדינה. היא רשומה בכל הפרוטוקולים. בסיכומי הדיונים. ב"הוראות הדרג המדיני". הוא לא יוכל לברוח ממנה. גם אם יעכב את ועדת החקירה, בסוף היא בוא תבוא. ואם היא לא תהיה ממלכתית, היא תהיה היסטורית. אבל היא תהיה מסיבה פשוטה: זו האמת.
מי הבוס?
בימים האחרונים עברתי על ארכיונים. זה לא סוד שלאורך כל השנים הללו קראתי והטפתי לנתניהו לעשות את מה שהבטיח ולהפיל את שלטון חמאס. מכונת הרעל מנסה עכשיו לשכתב מחדש גם את זה. לוקחים משפטים ("לא לכיבוש עזה") ומבודדים אותם מהעיקר כדי להוכיח שזה לא ביבי, זה אנחנו. כולנו. אבל זה לא יועיל.
כי הארכיונים פתוחים והכל כתוב שם. שחור על גבי לבן. דירקטיבה על קונספציה. מצאתי קטעים נשכחים מטורים רבים שהתפוגגו מזמן, שמדגישים ומוכיחים את אפסותו ואוזלת ידו של "מר ביטחון". הנה דוגמה:
מיד לאחר תום מבצע עופרת יצוקה, כשאולמרט ערך את התמרון הקרקעי המשמעותי האחרון בעזה (עד הטבח), נכנס נתניהו ללשכת ראש הממשלה וקיבל את הנהגת המדינה. זמן קצר קודם לכן הוא הבטיח, כזכור, ש"אצלי זה לא יקרה. אני לא אעצור את צה"ל. אני אתן לצה"ל את הפקודה להיכנס לעזה ולמוטט את שלטון חמאס" וכו׳ וכו׳.
אז הגענו לעידן נתניהו. אולמרט הלך הביתה. ביבי הרכיב הממשלה. הנה קטע שכתבתי אז בטורי ב"מעריב": "בהופעתו הראשונה של נתניהו בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ניתנה רשות הדיבור לח"כ חיים רמון. זמן קצר קודם רמון עוד היה המשנה לראש הממשלה אולמרט".
"לזכותו ייאמר שדחף באופן עקבי לפעולה צבאית מקיפה בעזה להפלת שלטון חמאס. עד שזה הבשיל, אולמרט היה כבר ברווז צולע שהתפטר ועמד בראש ממשלת מעבר. חילופי השלטון החזירו אותו לאופוזיציה. רמון ניצל את ההזדמנות והעביר לנתניהו 'חפיפה מאולתרת'".
כך זה הופיע בדיווח שלי בעמודים האלה, בזמן אמת: "'הכי חשוב', אמר רמון, 'זה להפיל כמה שיותר את שלטון חמאס'. נתניהו צחק. 'אתם רואים', אמר לחברי הוועדה, 'הוא קיצוני יותר ממני'. אבל רמון לא היה יותר קיצוני מאף אחד. הוא היה יותר מציאותי. זוהי המציאות, רבותיי. חמאס לא יכול לדור בכפיפה אחת ליד ישראל. זה כשל לוגי. זה כמו גידול סרטני. או שמסירים אותו, או שבסוף מתים".
כל זה נכתב אז. ב־2009. שימו לב שהקריאה לנתניהו להפיל את שלטון חמאס, הבטחה שנתניהו עצמו השמיע כמה שבועות קודם לכן, נתקלה בצחוק. בבדיחות הדעת. זה הצחיק את נתניהו. אולי כי ידע שמעולם לא התכוון לקיים את ההבטחה ההיא. הוא נתן אותה רק כי אביגדור ליברמן החל לסגור עליו בסקרים. ברגע שסכנת ליברמן חלפה, התפוגגה גם ההבטחה. מי שלא התפוגג הוא חמאס.
במסיבת העיתונאים שלו לא פגע נתניהו רק בקיבוצניקים של עין השלושה. הוא פגע גם בכל לוחם שנלחם בשבעה באוקטובר. בכל חבר כיתת כוננות שחירף את נפשו. בכל מי שנהרג על הגנת העוטף. בכל מי שנפצע. בכל מי שנחטף. הוא ניסה, כהרגלו, למזער את האסון. להגחיך את האירוע כולו. בדיוק כמו שצחק כשרמון דיבר על הפלת שלטון חמאס.
מסיבת העיתונאים הזו תיכנס להיסטוריה כ"מסיבת הכפכפים". זה היה כמעט מופע סטנד־אפ. בהימלטותו האינסופית מאחריות, אמר נתניהו ש"חמאס תקף עם כפכפים, קלצ׳ניקובים וטנדרים". איך לא החוויר או הסמיק או גמגם כשפלט את התועבה הזו מפיו? הרי תחקירי צה"ל ממשיכים להיחשף מדי שבוע. הקרבות שניטשו באותם ימים מדממים שוחזרו לעייפה. גילויי הגבורה של מאות ישראלים, מהם לוחמים וגם אזרחים, ידועים לכולנו. עכשיו מתברר שזו הייתה מהומה על לא מאומה. כפכפים.
וכדי להוסיף חטא על פשע, הוא הכחיש באותה נשימה את העובדה שמימן את חמאס במאות מיליוני דולרים במזומן לאורך שנים. אין דבר שהאיש זה לא מסוגל להכחיש. אין לי מושג מאיפה הוא שואב את עזות המצח, את החוצפה, את חוסר הבושה, לעמוד שם מול פני האומה שיודעת את האמת המצולמת, הממוסמכת, המתועדת, ולהגיד שלא, הוא לא מימן את חמאס. "הכסף הקטארי הלך לביוב ולבריאות ולמזון". אבל אז נזכרתי שהאיש הזה מכחיש גם את בתו הבכורה. אין בעולם הכחשה שגדולה למידותיו.
ראשית, לעובדות: נתניהו, רק נתניהו, הוא ולא אחר, הביא את הכסף הקטארי. במזומן. בדולרים ירוקים. במזוודות. כסף שהולך לביוב ולמזון ולבריאות יכול להגיע בהרבה מאוד דרכים. כסף שצריך ללכת למבריחים בדואים של טילים ותחמושת וחומרי נפץ, חייב לבוא בדולרים. כנ"ל לגבי בטון ואנשים שיחפרו את המנהרות.
שנית: לא, השב"כ ואמ"ן לא תמכו בכסף הקטארי. השב"כ התנגד לאורך כל הדרך. אמ"ן וצה"ל לא התנגדו בהתחלה, תוך הדגשה שחייבים לוודא שהכסף הזה הולך ישירות למשפחות נזקקות בעזה. חודשיים אחרי שהחל מעבר הכסף הקטארי, השב"כ הביא לנתניהו מודיעין שהוכיח שסנוואר משתלט על הכספים לטרור. כמה שבועות אחר כך אמ"ן הצטרף להערכת המודיעין הזו. נתניהו לא התרשם והמשיך באספקת הכסף לאורך שנים.
המאמץ של נתניהו להקטין ולהגחיך את העוצמה שבנה כאן חמאס מתחת לאפנו לאורך שנים, בהשגחתו האישית של נתניהו, הוא תחתית חבית העליבות של האיש. כל מי שבדק את אירועי השבעה באוקטובר מכיר את היכולות שחמאס הפגין ביום הזה. את המודיעין המדויק.
את האמצעים שננקטו כדי לעוור את כל העיניים הטכנולוגיות של צה"ל. את הציוד המדוקדק של הנוח׳בות. את הרחפנים. את סירות הקומנדו המהירות. את יכולות השיגור. את תוכנית התקיפה והפריצה בעשרות נקודות בו זמנית. ומעל כל זה: את רשת המנהרות המטורפת, חסרת התקדים, שכמותה אין בשום מקום אחר בעולם. מנהרות שהכסף הקטארי שנתניהו הביא לעזה, חפרו, ביצרו, ביטנו ושכללו.
בסיומו של מבצע שומר החומות עמד נתניהו ואמר את הדברים האלה: "תקפנו את המנהרות ההגנתיות של חמאס. השמדנו חלק ניכר מה׳מטרו׳, אותה עיר טרור תת־קרקעית מתחת לרצועת עזה, שבה החמאס חשב שהם יסתתרו ויוכלו לנהל את המלחמה שלהם באין מפריע".
"במשך שנים הכנו תוכנית קפדנית של פגיעה מהאוויר ב'מטרו', בפירים, בבונקרים, במנהרות התת־קרקעיות. גם בזה החמאס השקיע הון עתק ושנים של עבודה. וגם זה, כל זה, ירד לטמיון".
בפסקה הזו יש לנו הכל: השקר. הזחיחות. המציאות האלטרנטיבית. הפחדנות. השחצנות. נתניהו עצמו מודה כאן שתשתית המנהרות של חמאס עלתה הון תועפות. זה הכסף שהוא הביא להם. אבל העיקר הוא שמבצע המטרו שהובילו נתניהו והרמטכ"ל כוכבי היה אחד הכישלונות האסטרטגיים החשובים בתולדותינו.
הוא גרם לחמאס לצאת משומר החומות עם התובנה שהוא מסוגל לשבור את אוגדת עזה. חמאס כמעט לא נפגע. המטרו כמעט לא נפגע. אף חמאסניק לא הסתתר שם. המאמץ המיוזע של נתניהו לקושש תמונת ניצחון דרך בזבוז המשאב האסטרטגי של תוכנית המטרו שהכין איזנקוט, הוא זה שסלל את השבעה באוקטובר. הכל כתוב שחור על גבי לבן. הכל ברור וידוע. וזה לא מפריע לאיש הזה להמשיך לשקר.
בהתייחסותו לפרשת קטארגייט נתניהו שובר את כל השיאים הקודמים של עצמו. מצד אחד, "עד עכשיו אני לא מבין מה היה שם". מצד שני, הכל שקרים. אם אתה לא מבין מה היה שם, אז איך יכול להיות שאתה יודע לקבוע שהכל שקרים? ולמה אתה ממהר להזדרז ולטעון ש"לא קיבלתי שקל" מהקטארים? מישהו האשים אותך בזה? מישהו חקר אותך על זה?
נדמה לי שבכל הארכות המעצר שראינו עד עכשיו, לא הוזכרה האפשרות שאתה, או מי מבאי ביתך, הנוכחים או הגולים, היה על הפיירול הקטארי. אז מה פשר החיפזון לרוץ ולהכחיש דברים שלא נולדו? האם ייתכן שעל ראש הקטר בוער משהו?
בוא נסביר לך מה היה כאן, נתניהו. כן, היו הרבה שקרים. כולם שלך. כי בניגוד למה שטענתם, פלדשטיין כן עבד אצלך. קרוב קרוב. ובניגוד לשקרים שלך ושל אנשיך, פלדשטיין כן נחשף לסודות ליבה מבלי שעבר סיווג ביטחוני. וגם יונתן אוריך. וגם "שרוליק" הנמלט.
בניגוד למה שטענתם, כל החבורה הזו נהנתה מכסף קטארי שופע תוך כדי מלחמה, כשהיא בעצם עובדת אצלך, כלומר אצלנו, בקודש הקודשים של הביטחון הלאומי. מה שנשאר זה לברר איפה היה העיסוק המרכזי, ואצל מי הייתה החלטורה.
אני חושד שקטאר היא המעסיקה העיקרית של החבורה הזו. החלטורה היא בלשכת ראש הממשלה. אין לי מושג מה תוליד החקירה הזו, אני לא יודע מה כאן פלילי ומהם סעיפי האישום. אני כן יודע שאם משהו מהדברים מסמרי השיער האלה היה מתברר על מנהיג אחר כלשהו, במקום כלשהו, האיש הזה היה משוגר ממשרדו לאי המצורעים בתוך ימים, שלא על מנת לחזור. אבל אתה "עוד לא יודע מה היה שם".
ממלכה, בלי מלך
למרבה הצער, הטור הזה לא יספיק להתעמק בפסיקה ההיסטורית של בג"ץ, שמקימה חומת אש סביב תפקיד ראש שירות הביטחון הכללי, ובדין. את התודה אנו חייבים לרונן בר, שלא הרכין ראש ונלחם. לא על עצמו או על חפותו הוא נלחם. הוא לא חף. הוא אשם אשמה עיקרית במחדל השבעה באוקטובר, והוא יודע את זה.
הוא נלחם על השב"כ, הוא נלחם על הממלכה, הוא נלחם כדי לנסות לבצר את הממלכתיות מפני המלך. לאחר שטף העדויות של ראשי שב"כ ובכירים נוספים שלפיהן נתניהו ניסה להשתלט גם על הארגון הזה ולהכפיף את יכולותיו לצרכיו העצמיים, קבע כעת בג"ץ הלכה ברורה. ישראל היא אכן ממלכה, אבל אין בה מלך. מפקדי צבאה וראשי זרועותיה כפופים לחוק, לא למשפחת נתניהו. ככה פשוט.
לדיון נוסף היה ראוי גם האלוף במילואים יאיר גולן. זו אינה הפעם הראשונה שזה קורה לו. כמה מילים מיותרות ושערי הגיהינום נפתחים. בפעם הראשונה פגע גולן בעיקר בעצמו. הוא יכול היה להיות רמטכ"ל. הוא היה המועמד המועדף על נתניהו וגם על ליברמן. הוא היה קצין אמיץ והתקפי. הדברים שאמר בנאום ההוא היו נכונים (בהסתייגות מהשוואה למשטר הנאצי). השאלה היא מה הוא השיג באמירתם, חוץ ממפח נפש אישי וביטול הסיכוי להיות רמטכ"ל.
השבוע הוא פגע בכולנו. מה שמרגיז זה שרוב התזה של גולן נכונה. כל הטיפוסים המתועבים שהאשימו אותו אתמול בפיגוע בוושינגטון, לא ראויים לטאטא את הרצפה שעליה דרך אי פעם.
אם נאסוף את כל ההתבטאויות המטורללות נוסח עמיחי אליהו ("לא שולל הטלת פצצת אטום על עזה"), כל הפעמים שבהן טיפוסים כמו בצלאל סמוטריץ׳ הורו לשרוף את חווארה וכל הניסים ואטורי׳ז של העולם נשבעו להשמיד ולהרוס ולגרש ולאבד ולהכרית כל זכר לעזתים, נבין בדיוק איך הגענו להאג ואיך כבר נחתמו צווי מעצר נגד נתניהו ויואב גלנט, והיד עוד נטויה.
אלא שמכאן ועד הכתמתה של מדינה שלמה ב"רצח ילדים מתוך תחביב", יש כברת דרך. גולן גרם נזק מדיני משמעותי ונזק פוליטי עצום. במקום שנדבר בשלושת הימים האחרונים על צרור המחדלים והאסונות הטרי תוצרת ממשלת החורבן, דיברנו על דבריו.
הוא חידש את מלאי התחמושת של מכונת הרעל, הוא שימן את גלגלי הפייק והשקר של אלה שמפיצים את תיאוריות הקונספירציה, הוא הרים לביביסטים להנחתה והם הנחיתו. אבל העיקר שהוא מרגיש שהוא צודק. ואני מנצל שוב את האמירה הנושנה והנכונה ההיא, בקמפיין הפרסום של חברת הביטוח המנוחה "הסנה": תנסו לא להיות כל כך צודקים, ולהיות קצת יותר חכמים.