יאיר גולן רוצה להציל את ישראל ממה שהוא רואה כהידרדרות אפשרית במדרון מוסרי. האם זו סכנה מוחשית? תכף נבחן את השאלה הזאת, שישראלים הגיבו עליה השבוע, כמו בסיפור ההגדה של פסח, בארבע דרכים, אבל לא בהכרח על פי סדר הבנים בהגדה: יש מהם ששותפים לחשש – גם אם לא לנוסח המפורש של דברי גולן; יש ששותפים לחשש – אך סבורים שאסור לבטא אותו בקול רם; יש הסבורים שהחשש מופרך – וסכנת הידרדרות לא קיימת; ויש מי שבכלל לא מבינים מדוע יש צורך לחשוב על מצבם של אזרחי האויב בזמן מלחמה.
מצביעיו העתידיים של גולן, וגם כמה מהמצביעים שעוד נותרו במחנה של יאיר לפיד (ואולי עוד כמה מצביעים למפלגות אחרות), שותפים לחשש של גולן. זה כמובן לא אומר ששמחו על נוסח דבריו – אבל הם שותפים לחשש, ולכן רבים מהם - להערכתי, רבים מכפי שהיה אפשר לדמיין לנוכח דיווחי התקשורת הנרגשים על מבול הגינויים - יסלחו לו על הבוטות. גולן היה בוטה כאשר הזהיר בערב יום השואה ההוא מפני "תהליכים", שכסגן רמטכ"ל לא היה צריך לדבר עליהם כפי שדיבר. אבל תומכיו זוכרים לו את דבריו מאז לטובה. הוא היה בוטה, ישיר, ורובם סבורים בדיעבד שצדק.
בקבוצה השנייה נמצאים אישים כמו הרמטכ"ל אייל זמיר, שיש לו אחריות לחיי חיילים, ואולי כמו בני גנץ, ואולי כמו עוד כמה שהגיבו בחריפות לדבריו של גולן - לא מפני שאינם מודאגים מרמתה המוסרית של ישראל, ולא משום שהם משוכנעים שאין סכנה לרמתה המוסרית של ישראל, אלא משום שהם חוששים מפני השלכות אמירותיו של גולן על מעמדה של ישראל, על יכולתה להילחם, על כוחה למנוע מעצרים של קצינים היוצאים לחו"ל, על הצלחתה בבלימת ניסיונות להטיל על ישראל סנקציות. המבקרים האלה של גולן סבורים שיש דברים שראוי לפעול נגדם בצנעה.
בקבוצה השלישית נמצאים הלא מודאגים. אלה שחושבים שהכל בסדר, שצה"ל פועל על פי החוק והדין הבינלאומי, שחייליו מקפידים על אמות מידה מוסריות, ושקציניו נמנעים מפעולות מפוקפקות. נכון, יש פוליטיקאים שמדברים לא יפה, מחשידים את ישראל שלא לצורך במדיניות שאינה לגיטימית – אבל אלה פוליטיקאים שמדברים שטויות, ולא פוליטיקאים שמנחים ומכוונים את הפעולות בשטח.
וישנה הקבוצה הרביעית. זו כנראה הקבוצה שמדאיגה את גולן. הקבוצה שאינה מודאגת, לא משום שהיא משוכנעת שישראל מתנהלת באופן מוסרי, אלא משום שלא אכפת לה אם ישראל מתנהלת באופן מוסרי. מה גודלה של הקבוצה הזאת? שאלה טובה. הנה רמז. רוב אזרחי ישראל אומרים שיש לעשות מאמץ שלא לפגוע בחפים מפשע. הם רוצים לנצח – ורוצים להשתדל שהניצחון לא יושג בלי לנסות – לנסות – להימנע מפגיעה בחפים מפשע.
הביטו בהם (הם מלפני שנה, אבל לא השתנו משמעותית מאז). אפשר לפרש אותם בכמה דרכים. אפשר להניח שמי שסימנו את התשובה "לנצח ולא חשוב איך" פשוט רוצים להדגיש עד כמה הם רוצים לנצח. אפשר להניח שגם הם מן הסתם מעדיפים להימנע מפגיעה מיותרת במי שלא צריך, אבל לא רצו לבחור בתשובה שעלולה להעיד על רצון מופחת בניצחון.
ואפשר לפרש את הנתונים גם לחומרה. השאלה קבעה במפורש שמדובר על "לנצח תוך השתדלות". כלומר, לא להתפשר על הניצחון, אבל להוסיף לו השתדלות. מי שרוצים מדיניות מוסרית במסגרת האפשרויות, ובלי לוותר על הצורך החיוני של ישראל לנצח במערכה, יכלו ללא קושי לבחור באפשרות הזאת, ואם לא בחרו בה, כנראה באמת לא אכפת להם אם תהיה או לא תהיה השתדלות לשמור על ערכי לחימה כפי שמקובל בצה"ל.
נחשוף כאן עוד משהו: חזרנו ממש לאחרונה על שאלה דומה בסקרים במגזרים מסוימים. התשובה נשארה די דומה, גם כאשר הוצגו אפשרויות קצת אחרות. ישראלים רבים בעלי עמדות ימין מובהקות מוותרים על בחירה באפשרות של "השתדלות" ומעדיפים ניצחון ללא השתדלות.
זמיר והחרדים
יפה מצד הרמטכ"ל שהורה להוציא, באיחור אופנתי של כמעט שנה מאז פסיקת בג"ץ, עוד צווי גיוס לצעירים חרדים. זה קרה כבר לפני כמה – שבוע וחצי? שבועיים? מאז לא גויסו חרדים רבים. מאז שמענו את שר הביטחון מסביר (בחדר סגור לחברי ועדת החוץ והביטחון) שאיננו מאמין במשלוח צווי גיוס. הוא מאמין בהידברות עם ההנהגה החרדית.
בזמן שצה"ל התמהמה במשלוח הצווים, בזמן שהמדינה מתמהמהת במימוש הצווים, יש מילואימניקים שהספיקו לעשות שניים ושלושה סבבים של שירות. בזמן שצה"ל התמהמה והמדינה גררה רגליים, המלחמה התמשכה עוד שנה. ולא שאי אפשר להבין את צה"ל. בזמן שהתמהמה, התברר עד כמה הוא חשוף לעוצמה הדורסנית של המערכת הפוליטית. שר ביטחון סורר פוטר. הוא חשב שצריך לגייס יותר חרדים. רמטכ"ל הלך הביתה.
מה הוא חשב, קצת יותר קשה לדעת. כך או כך, לא עשה הרבה. אייל זמיר, הרמטכ"ל שנבחר על ידי הממשלה הנבחרת, יושב קצת יותר ביציבות על הכיסא. אותו אי אפשר לפטר. הפוליטיקאים המזועזעים יכולים לצעוק עד מחר, אבל המעט שזמיר היה יכול לעשות הוא להתעורר, באיחור אופנתי, ולשלוח צווים.
הצווים לא ישנו את המצב. לא מיד. החרדים לא יתייצבו, מה שמיד יוליד את התגובה הצפויה כל כך, "הנה, ניסינו וזה לא עובד, צריך לחזור לשיטות של שכנוע". שר הביטחון, כאמור, כבר אמר את זה, עוד לפני שניסה. וזה כמובן קשקוש מוחלט. אם הטבח של 7 באוקטובר לא שכנע את החרדים, שום שיח אחר של שכנוע לא ישכנע אותם. רק מעשים ישכנעו אותם, בהדרגה, ואחרי משיכת חבל.
לכן הצווים הכרחיים - כדי שיהיה אפשר לגלגל קדימה מהלכים שיש להם סיכוי להשפיע: מהלכים של גביית מחיר כלכלי, חברתי ופוליטי מהמשתמטים. לפני שבוע בערך שמעתי סיפור על חייל מילואים, סטודנט, שביקש לחמוק משבועות ארוכים של מילואים שיחידתו התייצבה אליהם. הוא לא מצליח לשרת ולעמוד במבחנים, אמר. הוא זורק שנת לימודים לפח, אמר. המפקדים אמרו לו שאין מה לעשות. כולם סטודנטים, ואם ישחררו אותו, לא תהיה פלוגה. אחר כך שלחו לו מכתב אזהרה. עוד רגע ייחשב לעריק. המכתב שכנע אותו.
גם לחרדים שלא יגיבו לצווים יהיה צורך לשלוח מכתבים, לרשום אותם כעריקים, ואחר כך לשלול מהם זכויות. את זה צה"ל לא יוכל לעשות. את זה תצטרך לעשות המערכת הבירוקרטית, בכלים שכבר יש לה, והמערכת הפוליטית, בכלים שתידרש לספק. על המערכת הבירוקרטית אפשר לסמוך. לפחות חלק ממנה תפעל על פי החוק ותיישם את מה שיש ליישם בטיפול בעבריינים (ותגידו תודה – בדיוק בשביל זה יש "דיפ סטייט" בירוקרטי).
על המערכת הפוליטית קשה יותר לסמוך. הקואליציה המכהנת כבר הוכיחה שהיא מוכנה לשלם מחירים כבדים כדי לשרוד. אומנם חוק גיוס היא לא העבירה, ואומנם נותרו בה כנראה כמה מחוקקים עם עמוד שדרה, שלא מוכנים להתפשר בקלות על עניין הגיוס (כן, יולי אדלשטיין, אנחנו מסתכלים עליך). ומצד שני, גם לא ראינו אותה מזדרזת להעביר החלטות שידגישו את המחיר שהחברה החרדית תשלם אם לא תתגייס. אם כבר, היא מנסה לעשות ההפך (קרי, לפצות על מה שנשלל בסעיף אחד באמצעות הזרמה בסעיף אחר).
בימים אלה אנחנו מעלים לרשת סדרת סרטונים חדשה, קצרה, על החרדים והגיוס. אפשר לראות אותם באתר המדד (themadad.com). כמו בסדרות הקודמות של המדד על האתגר החרדי, גם הפעם אנחנו משתדלים לדבר בנתונים, ולהציג תמונה מאוזנת וברורה. במקרה הזה, זו לא סדרה שבה תשמעו את החרדים עצמם מדברים על הגיוס. את זה כבר עשינו בסדרה הקודמת.
זו סדרה שבה תשמעו את האנשים שמבינים את צורכי הביטחון של ישראל – כמה כוח אדם, לאילו משימות, איפה הוא נמצא, כיצד אפשר להביא אותו. תשמעו יועצים כלכליים למערכת הביטחון, תשמעו את ראש אכ"א, תשמעו אנשי תכנון. תשמעו את מי שמבינים בנושא הזה יותר מאחרים, מי שלמדו אותו לא בכיכרות ולא בסיסמאות, מי שמכירים אותו מהטבלאות, מהדוחות, מהמשימות.
הם ידברו על שלושה דברים. על השאלה אם ועד כמה צה"ל צריך את החרדים, על השאלה מדוע החרדים לא מתגייסים, ועל השאלה מה אפשר וצריך לעשות כדי להביא אותם. אם לתת את התשובה שלהם בכותרות, זו התשובה: כן, צריך אותם מאוד. הם לא באים כי לא עשינו מספיק כדי להביא אותם. אפשר וצריך לספק מסלולים שיאפשרו להם גיוס ושירות – אבל אלה לא יספיקו, אם בצד ההתכוננות לא יהיה גם צד של הפעלת סמכות. כן – אמר לנו ששון חדד, לשעבר היועץ הכלכלי לרמטכ"ל, פה ושם שלחנו צווים, אבל בעין השנייה קרצנו שזה לא באמת. הצווים הכרחיים, אבל הקריצה מנטרלת את חשיבותם.
הנה, זו השאלה גם על הצווים שהרמטכ"ל זמיר הורה לשלוח. האם אלה צווים של אמת או צווים של קריצה? צווים למטרת תחילת תהליך של כפיית גיוס, או צווים למטרת הרגעת הרוחות לקראת קריאת אוגדות נוספות למילואים? צווים שאחריהם תבוא פעולת המשך של קריאה, אזהרה, רישום, סנקציות – עד התייצבות, או צווים שאחריהם יבואו גרירת רגליים, היסוס, תמרון פוליטי, מריחת זמן – עד שכחה?
טראמפ והערבים
בראשית 1945 שלח ווינסטון צ'רצ'יל למלך סעודיה, אבן סעוד, מתנה קטנה: מכונית רולס־ רויס. המלך היה חובב מכוניות, וצ'רצ'יל ביקש לחזק את הקשר עם הממלכה, שהתחרות על ליבה ונכסיה התנהלה בנחישות, גם אם בנימוס, בין שתי מעצמות – העולה, ארה"ב, והיורדת, בריטניה. נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט שמע על הרולס־רויס והגיב במתנה משלו: מטוס. וביתר פירוט: די.סי 3, המוכר אצלנו בשם "דקוטה", מטוס תובלה דו־מנועי מתוצרת דאגלס. רוזוולט סיפק לסעודים לא רק מטוס, אלא גם את הצוות שיטיס אותו לשנה. הנה רעיון שדונלד טראמפ יכול לאמץ, כאשר הוא מתלבט אם לקבל את מתנת המטוס של הקטארים.
בשנות ה־40, ארה"ב ובריטניה התחרו על הנכס הכלכלי והאסטרטגי סעודיה. בשנות ה־20 של המאה ה־21 מתנהלת תחרות דומה, הפעם בין ארה"ב לבין סין. זה הרקע החשוב להבנת ביקורו של טראמפ במפרץ השבוע, זה, ולא אנחנו, שמתעקשים לשים את עצמנו במרכז בכל אירוע. האמריקאים מבקשים לחזק את האינטגרציה של השווקים המפרציים עם השוק האמריקאי, הם רוצים לחזק את ההשקעות המפרציות במפעלים אמריקאיים, הם רוצים לקרב את המפרץ אליהם – ולא פחות מזה, להרחיק אותו מסין.
כך עשו כאשר המשיכו את הסכם "השאל החכר" עם הסעודים לאחר מלחמת העולם השנייה – המדינה היחידה שההסכם המשיך לחול עליה עם שוך הקרבות. כך עשו כאשר החלו לבנות בסיסים אמריקאיים בסעודיה (הראשון הושלם ב־1946). אז הרחיקו את המפרץ משליטתה של האימפריה השוקעת של בריטניה. אחר כך הקפידו להרחיק אותו מהדומיננטיות של המעצמה הסובייטית. היום קצת קשה יותר, כי המאבק מתנהל מול האימפריה העולה של סין
המהלך הזה מחייב את האמריקאים לנקוט לא מעט צעדים שאדם תרבותי צריך לסתום את האף למראם. תביעות לדמוקרטיזציה לא נשמעות, נזיפות בשל הפרת זכויות אדם נעלמו מהשיח האמריקאי־מפרצי, רגולציה שמטרתה לרסן את הפקת הנפט ואת ההתחממות הגלובלית - בוטלה, מגבלות על יצוא ויבוא של רכיבים בתחומים רגישים הולכות ומתמעטות.
וכן – גם התביעה לנורמליזציה של היחסים עם ישראל היא קורבן של המצב האמריקאי־מפרצי. האמריקאים עדיין רוצים בזה, ואולי גם הסעודים רוצים בזה, אך לא כעת, ולא בתנאים שישראל מוכנה להם. טראמפ לא יכפה עליהם נורמליזציה, ולא יעכב את קידום היחסים איתם כדי ללחוץ עליהם להתקדם לנורמליזציה. ירצו – יבואו. לא ירצו – לא יבואו. מה שיוכל לומר להם הוא הדבר הבא: יקל עליי לקדם את ענייניכם בקונגרס האמריקאי, אם תתקדמו בציר הישראלי. כי לתומכי ישראל עדיין יש כוח לקדם או לעכב פעולות של הממשל בקונגרס האמריקאי.
כשביקורו של הנשיא האמריקאי במזרח התיכון כבר במראה האחורית, וכאשר קצב האירועים גורם לנו להרגיש שחלף כבר זמן רב מאז הביקור – שנגמר רק לפני שבוע – כדאי להיזכר שאין שום חידוש במה שישראל ניצבת מולו כעת. אין שום חידוש בסוג התמרון שהאמריקאים מבצעים כעת. כפי שנדרשו בעבר למשוך את המפרציות אליהם, ומחוץ לטווח ההשפעה של בריטניה ושל ברית המועצות, כך הם עושים כעת. כפי שנדרשו בעבר לתמרן בין ציר ההשפעה הערבי לציר ההשפעה היהודי, בין הרצון לחזק את הקשרים עם המדינות הערביות לבין הרצון לחזק את הקשרים עם ישראל, כך הם עושים כעת.
המטוטלת נעה על הציר הזה מימי הפגישה ההיסטורית של רוזוולט ואבן סעוד לאחר ועידת יאלטה, בפברואר 1945. היא נעה על הציר הזה כאשר הארי טרומן נכנס לעימות עם שר החוץ שלו ג'ורג' מרשל על השאלה אם להכיר בישראל ב־1948. היא נעה על הציר הזה כאשר דווייט אייזנהאואר אילץ את דוד בן־גוריון לפנות את חצי האי סיני אחרי מבצע קדש. היא נעה על הציר הזה כאשר ג'ון קנדי החליט למכור לישראל טילי הוק, כאשר לינדון ג'ונסון אותת לישראל שהיא יכולה לתקוף במלחמת ששת הימים, כאשר ג'רלד פורד הכריז על בחינה מחדש של היחסים, וכן הלאה וכן הלאה.
רונלד רייגן נלחם במנחם בגין בכל הכלים, כאשר החליט למכור לסעודים מטוסים נגד רצונה של ישראל בתחילת שנות ה־80. ג'ורג' בוש אילץ את ישראל להתאפק צבאית, כשיצא לכבוש את כוויית בחזרה מידי עיראק, בתחילת שנות ה־90.
בכל השנים האלה האמריקאים לא רצו לחתוך. הם לא רצו לבחור. הם רצו גם וגם. הם רצו לשמור על יחסים טובים עם המדינות הערביות שחשובות להם, ורצו לשמור על יחסים טובים עם ישראל. והמתח הזה ליווה אותם, וליווה אותנו, כפי שהוא מלווה גם כיום. הבשורה הטובה: בסך הכל, במבט על פני כמה עשורים, האמריקאים וישראל - וגם הערבים - הצליחו לקיים את התמרון הזה במידה סבירה של הצלחה.
הבשורה הפחות טובה: התמרון לא בדרכו להסתיים באקורד של ניצחון. הערבים לא החליטו להתקדם לפיוס סופי עם ישראל, ולכן לא חוסכים מהאמריקאים את הצורך להמשיך בתמרון על אותו ציר של מתח.
התרעות פיקוד העורף