דוד לוי התבלט מיד עם צעדיו הראשונים במרחב הציבורי כטריבון עממי, רב־עוצמה, הזועק את זעקתם של מי שהגיעו לארץ רכובים על כנפי חלום ונתקלו בקבלת פנים של התנשאות יהירה, התזת נוזלי חיטוי, ובעיקר אטימות. דוד לוי הצעיר מצא כוחות גוף ונפש בתום ימי עבודה מפרכת כדי לעודד, לנחם, להתריע ולהתריס. ואחר כך, במשך חצאי לילות, לבלוע בשקיקה שידורי רדיו כדי להתערות וללמוד את השפה על בוריה. את הידע הרחב שרכש חלק עם עמיתיו שנקבצו מסביבו. הוא הבטיח להם שאם ירצו - יצליחו, ובעיקר - יעניקו חינוך ראוי לילדיהם כדי לבנות עבורם עתיד פורץ גבולות.
וכך, צעד אחר צעד, במקביל לעבודתו כטפסן בקומותיו הצומחות של מלון דן בתל אביב שאותו בנה בידיים, טיפס במעלות החיים הפוליטיים. מסגנות ראשות המועצה בבית שאן, הכנסת, צמרת סיעת הליכוד והובלת הליכוד לגדול הישגיו האלקטוריאליים בבחירות להסתדרות העובדים האדומה.
כשראשי העבודה ניסו להסביר את כישלונם ולהתנחם בשלטון שנותר בידם חרף צמצום הפער, אמר מנחם בגין: "מי שמנצח לא צריך תירוצים, ולמפסיד תירוצים לא יעזרו". במערכת הבחירות הזו ביסס לוי את מעמדו כמנהיג סוחף המונים בזכות עצמו, שני רק לבגין. לכן היה זה אך טבעי שלאחר המהפך ההיסטורי מונה לוי לסגן ראש הממשלה בממשלתו של בגין - בתחילה כשר העלייה והקליטה ובהמשך גם כשר השיכון.
ב־1983, לאחר פרישתו של מנחם בגין, הציבו סקרים פנימיים בליכוד את לוי כמועמד המוביל, בעוד יתר המועמדים הפוטנציאליים התייצבו מאחרי מועמדותו של יצחק שמיר. זה היה בעיקר במטרה לבלום את לוי, שעמד בלחץ להתפשר על סגנות ראש הממשלה ותיק החוץ - והחליט להתמודד. רובם גם עשו כן בשל גילו הצעיר של לוי. זאת על רקע המסורת הטבועה בדנ"א של הליכוד, שאין לעקור מנהיג הנטוע בתפקידו. רוב פתקי יצחק שמיר בקלפי בפריימריז באו מידיהם של תומכי מועמדים פוטנציאליים לעתיד, שחששו שלוי יתנחל בתפקיד לשנים רבות.
המהפך של 84'
בין 600 חברי מרכז הליכוד של אותם ימים היו גם מי שהתקשו לעכל מועמד ממוצא מזרחי, שצמח על פיגומי הבנייה והפעילות הציבורית ולא הגיע מהמערכת הביטחונית או הממסדית. בין המתקשים לעכל את לוי בנעליו של בגין היו ותיקי אצ"ל, שלדידם היעדר העדתיות בתנועת חרות, שבה כה השתבח מנחם בגין, נעצר במדרגה העליונה. התנגדותם ללוי גברה על איבתם המושרשת לשמיר, מנהיג לח"י שפרש מהאצ"ל. הם כנראה לא הפנימו את מאמרו של ז'בוטינסקי, שכתב כי לו היה נשאל מה בחירתו אם היה יכול להיוולד מחדש ולבחור לעצמו לאום, היה משיב: "אוקיי, יהודי, אבל ספרדי".
אלא שמלבד קשישי השבט הלבן בליכוד, היו גם מזרחים, ואפילו יוצאי מרוקו, שהתקשו להצביע ללוי. מדובר בחרותניקים תמימים, שחרף הזדהותם עם לוי חלחל בהם הספק שהנהגת מפא"י הצליחה לטעת בקרבם, בדבר בשלותו של מי מהם להנהיג את האנשים החכמים והמשכילים, גיבורי התהילה, שקלטו אותם, לאחר שהקימו את המדינה במו ידיהם המיובלות.
שמיר נבחר אך התקשה לתפוס גובה ולהלהיב את הציבור, שהותנה לתדלק את עצמו רגשית בנאומי הבחירות הסוחפים של מנחם בגין. המערכה של 1984 החלה כמערכה אבודה בפער של יותר מ־30 מנדטים בסקרים - כשצה"ל מדשדש בלבנון, האינפלציה עומדת על 400% (ארבע מאות אחוזים, זו לא טעות דפוס), בלי בגין, מול קמפיין טלוויזיוני המכוון לבטן הרכה של הליכודניקים, בכיכובם של הגששים החיוורים. בשלב זה נרתם דוד לוי לנהל את מטה הבחירות של הליכוד, והשטח התעורר. הפער נמחק וקמה ממשלת הרוטציה, ואחריה באה ממשלת שמיר ב־1988. כעבור שנתיים, כשפרש ממנה שמעון פרס אחרי "התרגיל המסריח", התמנה לוי לשר החוץ.
לאחר המפלה בבחירות לכנסת ב־1992 פרש שמיר, ולוי - שהפסיד בפריימריז לראשות הליכוד לבנימין נתניהו לאחר פרשת "הקלטת הלוהטת" - הקים את גשר. עם זאת, הוא חבר לליכוד לאחר הסכמי אוסלו כדי לסייע לנתניהו לנצח את פרס בפער מזערי. בממשלת נתניהו שב וכיהן כשר החוץ. גם בממשלתו של אהוד ברק, שניצח את נתניהו בבחירות האישיות לראשות הממשלה ב־1999, כיהן לוי כשר חוץ, ופרש ממנה על רקע התנגדותו לוויתורים מדיניים כדי להצטרף מחדש לליכוד.
כשר חוץ, דוד לוי לא קיבל את הקרדיט הראוי בגין הישג מדיני חסר תקדים: חידוש היחסים הדיפלומטיים עם יותר מ־30 מדינות שהיו מנותקות מישראל – חלקן מאז מלחמת ששת הימים, וחלקן מהעידן הקומוניסטי. בתקופה רגישה של מעבר מהמערכת הבין־גושית לעולם רב־קוטבי, הצליח לוי, ללא הילה ביטחונית, אך עם כריזמה עממית ואינטליגנציה רגשית גבוהה, לפלס לישראל דרכים חדשות במפה העולמית.
הבין את האמריקאים
לוי היה איש ארץ ישראל - אך ידע להתפשר על מה שהיה טפל בעיניו. כשלא התעקש על שלבי הסכם היציאה מלבנון, עשה זאת כדי לשמור על מרחב המיקוח עם ארה"ב של ממשלי בוש האב וביל קלינטון, למען המאבק על ירושלים וחברון, שבהן הוביל כשר השיכון מבצעי בנייה נרחבים. או כלשונו: להתווכח איתם על הכותל המערבי ומערת המכפלה, ולא לבזבז משאבי התנגדות לארה"ב על עיתוי הנסיגה מכפר לבנוני שאין לנו כל כוונה להישאר בו.
כשבגין הסתתר בלשכתו ושלח את לוי להוביל את אישור הסכמי קמפ דיוויד במרכז הליכוד הזועם והסוער, לוי העביר אותם, ונאומו ריגש אפילו את מתנגדיו. הייתי ממובילי ההתנגדות להסכם. דבריו הרגישים והמקוריים לא הזיזו אותי מהתנגדותי להסכם, אך מאידך שכנעו אותי שהוא האיש הראוי להחליף את בגין בהנהגת הליכוד.
בקליפת אגוז, הסיפור של דוד לוי אינו סיפור של דוד לוי שהחמיץ שלוש פעמים על חוט השערה את ראשות הליכוד. זה יותר הסיפור של עם ישראל ומדינת ישראל שהחמיצו את דוד לוי כראש הממשלה. אבל זה גם הסיפור של דוד לוי כקולו האותנטי של הציבור המזרחי, השכונות, העיירות והפריפריה החברתית. האיש שלא הרכין ראש וביקש, אלא האיש שדרש שותפות. האיש שלא הסתפק בתיאור עוולות ותיקונן - אלא התעקש להיות במרכז קבלת ההחלטות.
במובן הזה, לוי לא נאבק בשם "ישראל השנייה" – אלא שינה את הכללים שהפכו אותה לשנייה. הוא דרש ולקח תיקים בכירים, עמדות מפתח ונוכחות שוויונית בלב הפוליטיקה. הוא לא ביקש רשות, אלא ייצג בכוח – אך גם בכבוד – את קולם של רבים, שבמשך שנים ארוכות הרגישו מחוץ לתמונה
התרעות פיקוד העורף